המוזיאון הדיגיטלי של TeamLab בטוקיו

האפס והאחד / ליאור זלמנסון

זמן קריאה : 4:40 דקות
האפס והאחד / תופעה ושמה אימרסיה

ליאור זלמנסון

אם נכנסתם לחלל תצוגה בשנים האחרונות, וחשתם שהאמנים או האוצרים ניסו לגרום לכם לשכוח לרגע שאתם בגלריה ולקחת אתכם לאיזה מסע בעולם אחר, אם נתקלתם במיצבים מקיר אל קיר המקיפים אתכם מכל עבר או התבקשתם ללבוש משקפיים שמשגרים אתכם אל מציאות אחרת, ברכותיי. כנראה נתקלתם בעוד עבודה "אימרסיבית". ב-2019 מיצבים הפכו לחללים אימרסיביים, מיצגים לתיאטרון אימרסיבי, ושימוש בהקרנות דיגיטליות רחבות, תלת מימד ומציאות רבודה, מצאו את דרכן לגלריות ומוזיאונים.
קארסטן הולר. מגלשות בניו מיוזיאום IMG_0367-950x712
מושג האימרסיה או בעברית ‘השתקעות’ עוסק בשינוי תודעתי שעובר האדם כשמוחו מופצץ בגירויים אודיו-ויזואליים ומחשבתיים עד שהוא שוכח את גופו הפיזי או את זהותו היומיומית לטובת היטמעות בעולם אותו מציעה העבודה. המושג אומץ בתחום חקר משחקי המחשב ועולם המציאות המדומה בשנים האחרונות. חוקרת המשחקים ג'נט מורי (Janet Murrray) מספקת הגדרה שהפכה להיות מקובלת בתחום בספרה Hamlet on the Holodeck.
"... החוויה של הובלה לסימולציה שתוכננה לפרטיה מהנה בפני עצמה, ללא קשר לתוכן הפנטזיה״, היא כותבת. ״אנו מתייחסים לחוויה זו כמו השתקעות. השתקעות היא מונח מטאפורי הנגזר מההוויה הפיזית של שקיעה במים. אנו מחפשים את אותה התחושה שאנו חווים בצלילה באוקיאנוס או בבריכת השחייה גם מחווית ההשתקעות הפסיכולוגית: התחושה של להיות מוקף במציאות אחרת לחלוטין, שונה כמו מים ואוויר, שמשתלטת על כל תשומת ליבנו, כל המנגנון התפיסתי שלנו ... במדיום משתתף ... השתקעות מרמזת ללמוד לשחות, לעשות את הדברים שהסביבה החדשה מאפשרת ... ליהנות מההשתקעות כפעילות השתתפותית".

מורי מדברת בראש ובראשונה על אימרסיה במשחקי מחשב המושגת על ידי השתתפות או אינטרקציה מסוגים שונים של השחקן עם העלילה המוצעת והדמויות שבה. הקוגניציה של השחקן נתונה לבחירות הרבות שהוא נדרש לעשות, אם זה להקפיץ את סופר מריו במהירות מעל מכשולים ואם זה להכנס לראשו של בלש ולפתור את התעלומה שבקווסט.
פיפילוטי ריסט בניו מיוזיאום. הפכה את המוזיאון לחדר מיטות DgObwqmUcAA0eqG
האימרסיה השתלטה גם על זירות האמנות והתיאטרון הגדולות בניו יורק ובלונדון. ה-New Museum בניו יורק מוביל בתחום עם תערוכות מצליחות כגון זו של קארסטן הולר (Carsten Holler) שכללה מגלשה בה המבקרים יכלו להתגלש בין קומות המוזיאון או של פיפילוטי ריסט (Pipilotti Rist) שהפכה את אחת מקומות המוזיאון לחדר מיטות קבוצתי בו הצופים-משתתפים יכלו להישאר כמה שרצו ולצפות בסרטים שהוקרנו בחלל כולו.
בקיץ אף הוצגה התערוכה של Marta Minujin שהפכה קומה שלמה במוזיאון למבוך מראות ותעתועים עם חדרים כמו מכון ציפורניים בו מבקרי התערוכה יכלו לסדר לעצמם לק חדש. לפני כשנתיים הוצגה במוזיאון הוויטני התערוכה Dreamlands: Immersive Art and Cinema 1905-2015 שאצרה קריסי אילס
(Chrissie Iles) ובה שרטטה נרטיב הקושר בין הניסויים בצילום והקולנוע האקספרמנטלי של תחילת המאה ה-20 לשימוש בטכנולוגיות דיגיטליות אימרסיביות בימינו.
Marta Minujin. מכון ציפורניים New-Museum_Marta-Minujin_Menesuda-Reloaded_0619_0025
בעולם התיאטרון הבריטי והניו יורקי תיאטרון אימרסיבי הוא אחד הטרנדים החמים בעשור האחרון. הכוונה כאן היא למחזות שמתקיימים במרחב שאין בו הפרדה קלאסית בין קהל לשחקנים. במקרים מסוימים, הקהל יכול לשוטט כאוות נפשו וליצור סוגים שונים של אינטרקציות עם השחקנים ובמקרים אחרים הוא מובל בסט כלשהו עם טווח פעולה מוגבל אבל בשני המקרים מדובר בבחינת מרחבים חדשים לאמנות התיאטרלית. ההצגה המפורסמת ביותר בז'אנר היא Sleep No More של קבוצת Punchdrunk - עיבוד של מקבת המתקיים בבניין שנראה כמו מלון רדוף רוחות מתחילת המאה שעברה. הצופה/משתתף יכול לבקר ולעקוב אחר השחקנים שנעים בין עשרות רבות של חדרים וחללים, כולם מעוצבים למשעי
https://www.youtube.com/watch?v=6ktpes0qMZ0
פרקטיקות תיאטרליות אימרסיביות אומצו גם על ידי עולם האמנות. Creative Time - גוף אמנות מוביל בתחומי אמנות החוצות הקים בברוקלין ב-2016 את המיצב הענק Doomocracy של האמן פדרו רייס       (Pedro Reyes). פרפורמרים בתערוכה הובילו את הצופים למעין מסע רגלי עוצר נשימה בין דיסטופיות קיצוניות לעתידה של ארה"ב והעולם. בחלל אחד הקהל התנסה בהליך  Stop & Frisk - פשיטה של אנשי משטרה - ונאלץ לענות על שאלות מביכות. בחלל אחר, הקהל הובל לטקס בית ספרי בו הנושא הוא מניעת הפלות והתבקש לעודד ולהרים דגלים. משם הובלו הצופים למוזיאון טבע עתידני בו הטבע (שכבר הושמד) מוצג רק במציאות וירטואלית. כל זאת בהשתתפות עשרות שחקנים, תלבושות ומיצבים בחללים עוצרי נשימה. המיצג כולו שאב השראה מהקצב והאסתטיקה של ה-Funhouse (הביתנים מלאי השעשועים והאטרקציות של הלונה פארק)
http://creativetime.org/projects/doomocracy/photos
דוגמא נוספת היא המוזיאון הדיגיטלי המפורסם של TeamLab בטוקיו, בו הצופה נע בין חללים מהפנטים בצבעוניותם המשתנים ללא הרף ומשלבים בין אסתטיקה יפנית לדיגיטלית, בין הטבע לבין המכונה. ללא ספק, חוויה אידיאלית לעידן האינסטגרם.
המוזיאון הדיגיטלי של TeamLab בטוקיו צילום מסך 2019
וכמו כל דבר שקורה בעידן הרשתות החברתיות, גם האימרסיבי מתפשט בקצבים אקספוננציאליים. בניו יורק וערים אחרות בעולם מוצעות חוויות אימרסיביות חדשות כמעט כל שבוע. מחללי מציאות וירטואלית ועד חדרים שכל ייעודם זה ליצור סלפי מוצלח, מחדרי בריחה שהם למעשה בניינים שלמים ועד גלריות לחוויות חושיות, שלא לדבר על המוזיאון הראשון לגלידה. על כן אין פלא שעולם האמנות פיתח יחס  אמביוולנטי לתופעה. מצד אחד, קיימת הבנה שאימרסיבי זה רוח התקופה. הקהל רוצה להשתתף בחוויה ייחודית המייצרת רגעים מקוריים וחד פעמיים, הזדמנויות לתיעוד עצמי מעוררות FOMO ופוטוגניות במיוחד. נהירת הקהל למקומות כאלו גורמת למוזיאונים רבים לאמץ תערוכות מושכות קהל שכאלו. הפוטנציאל המסחרי אף נהיה ברור לעולם הגלריות ו-Pace מהגלריות הגדולות בצ'לסי, הכריזה על הקמתה של PaceX שתשמש מעין חלל לתערוכות מסוג זה שעליהן יגבה, לראשונה בPace, מחיר כניסה. מצד שני, החשש מהזנייה של התחום וממיאוס צופים-משתתפים קרב ובא וגורם לרבים, במיוחד בקרב האמנות הדיגיטלית, להסתייג מכל הגדרה של אומנותם כאימרסיבית. שאיפתם להנכיח ביצירה את הדיגיטל, את המנגנון, את הזיוף, ולאו דווקא לספק אשליה מתוקה ואסקפיסטית.
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.