יוקו אונו, הזמינה אנשים מהקהל לגזור את בגדיה. 1964.

תרבות האונס / גלעד מלצר

זמן קריאה : 5:08 דקות
תרבות האונס / גלעד מלצר
 

אלימות נגד נשים ואונס בפרט, מלווים את המין האנושי מאז ומעולם. זה משפט נורא ואסור שיובן ממנו שאם כך פני הדברים מקדמת דנא, אז אין מה לעשות. יש מה לעשות, והרבה – חינוך, חינוך, חינוך, וסנקציות – על מנת להבהיר שאין שום הסבר או טיעון שמתרץ כל סוג של אלימות כלפי כל  אדם, בכלל זה כמובן כלפי נשים, ובאופן הרמטי כלפי זכותה של אישה (או גברים) על גופם ועל מיניותם. הזכות הברורה וההחלטית לומר לא, והחובה הברורה וההחלטית להבין אם אישה (או גבר) מעוניינים בהמשך המגע. קודם כל זה.
יוקו אונו, הזמינה אנשים מהקהל לגזור את בגדיה. 1964. maxresdefault
אנחנו יודעים שאונס מלווה את ההיסטוריה (וככל הנראה גם את הפרה-היסטוריה) האנושית מכיוון שמדווחים, מספרים ושרים על אונס כבר אלפי שנים: בתנ"ך, באפוסים קדומים, במיתולוגיות מיוון ועד הודו. אין כמעט חברה אנושית או קהילה דתית שבאפוסים המכוננים שלה לא מופיע סיפור אונס. על ידי אל, יריב, אוהב שסרח, בן שנוקם ועוד.
אונס, על כל נוראותו, מופיע פעמים רבות גם באמנות. אתמקד רק בייצוגים מהתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה.
אתחיל עם הגברת הזקנה שאוהבים לשנוא, יוקו אונו שתחגוג בקרוב 87. במופע האיקוני שלה בקרנגי הול בשנת 1964 היא התיישבה על הבמה לבושה "בחליפה הכי טובה שלי" והזמינה אנשים מהקהל לגזור חלקים ממנה. וכך קרה. פיסה אחרי פיסה נגזרו עד שאונו נותרה כמעט מעורטלת. בתקופה שבה ארצות הברית הגבירה את האלימות שלה בדרום מזרח אסיה, אלימות מסוגננת, פומבית, כלפי אישה אסיאתית נראתה כמעט מעשה מנומס. ארבע שנים אחר כך, ביחד עם בן זוגה המפורסם ג'ון לנון, היא כבר כתבה וביימה סרט בשם "אונס" שבו, במשך כשעה, בחורה נרדפת על ידי צלם קולנוע שאינו מרפה ממנה, עוקב אחריה, נצמד, מפיל, מציק לה בסמטאות של עיר. למעט "הדבר עצמו" היא "חווה" הכל. מאויימת, מותקפת, מושפלת.

בסרט התיעודי הנורא-נפלא של הבמאית נטעלי בראון, מטמורפוזה (2006) היא מצליבה בין סיפורי אונס מ"מטמורפוזות", ספרו של אובידיוס (שנת 8 לספירה) לבין מקרים קונקרטיים מהתקופה האחרונה. הצלבה דומה עושה האמנית האמריקאית קרולי ת'יאה (Thea) במיצב הפיסולי "אונס הסבינות" (המקרה עצמו - ככל הנראה מבוסס היסטורית - קשור לימיה הראשונים של האימפריה הרומית, כאשר רומולוס וחייליו חיפשו לעצמן נשים בקרב ילידות השבטים הסבינים שגרו באזור). 
ג'יאמבולונה, אונס הסבינות. כיכר פירנצה גיאמבולונה - אונס הסבינות - פירנצה
החטיפה והאונס ההמוני היוו נושא לציורים ופסלים רבים: ג'יאמבולונה פיסל סצנה שניצבת עד היום בככר בפירנצה, פוסין צייר פעמיים את הארוע, ז'אק סטלה, פייטרו דה קורטונה ויוהן שיינפלד היו בין הציירים הרבים במאות ה17-18 שחזרו לטרגדיה.
קרולי ת'יאה, ״אונס הסבינות״ 6_Carolee+Thea,+A+Sabine+Woman,+1991,+chicken+wire,+electrical+wire,+sockets,+bulbs,+sound,+dimensions+variable_detail+©1991-2018
העבודה של תיא׳ה משנת 1991 נבנתה מחוטי ברזל, חוטי חשמל ונורות, ומשחזרת  - כפי ששחזרו האנסים – אונס מחריד של אישה שרצה בסנטרל פארק בניו יורק, בשעות הערב המוקדמות באפריל 1989. בשבילים ליד רצו אנשים, אורות הפארק דלקו, וטרישה מיילי נאנסה באכזריות. על מנת להוסיף עוון על פשע, המשטרה שחיפשה מהר למצוא אשמים באונס אישה לבנה, בלב אחת השכונות הכי יוקרתיות בארצות הברית, נטפלה לחמישה נערים צעירים שחורים, וכנגד כל העדויות, ובניגוד לכל כללי חקירת קטינים העמידה אותם לדין והם נמצאו אשמים. 
רק בערעור הוכחה חפותם, והם תבעו את העיר וזכו בתביעת נזיקין. את מיילי איש לא פיצה, גם לא האנס שלבסוף נתפס. אוסיף רק שדונלד טראמפ, שהיה אז משקיע נדל"ן כושל אבל צעקני, רכש מודעת עמוד ובה קרא להחזיר את עונש המוות למקרים כאלה. כשנבחר לנשיא, טראמפ אמר שהוא "יודע" שהחמישה אשמים כי "הם הודו" למרות שממצאי DNA הוכיחו חד משמעית שלא יתכן. וכך הלילה הנורא ההוא ממשיך לדמם אלימות נגד נשים ושחורים.

כבוד הנשיא מככב גם בעבודת המחשב "ברווח שבין השיניים שלי" של באנג גאול-האן. האמנית הדרום-קוריאנית פירקה את המילים שאמר דונלד טראמפ במגרש החניה של תאגיד הטלוויזיה CBS עם סיום הקלטת התוכנית Access Hollywood  בה השתתף. טראמפ התגאה בפני אחד המגישים בניסיון שלו לפתות את המגישה ננסי או'דל, ובטכניקות ה"פיתוי" וה"שכנוע" שלו, ובכללן "לפיתת כוס". "כשאתה כוכב אתה יכול לעשות הכל", אמר הנשיא לעתיד. התוכנה שגאול-האן הפעילה עירבלה את המילים ומהן היא שחזרה עדויות של נשים שכבודו תקף, לפני ואחרי הקלטת הלוהטת.
קתרין גילג'ה, שושנה והזקנים 800px-Susanna_and_the_Elders_(1610),_Artemisia_Gentileschi
גם הבסיס ליצירה של קתרין גילג'ה (Gilje) הוא סיפור-מיתוס, הפעם חוץ-מקראי. מעשה שושנה והזקנים מופיע בקטע "תוספות" שלא נכנס בסופו של דבר לספר דניאל, ובו מסופר על שושנה שהיתה נשואה לאחד מעשירי הקהילה היהודית בבבל, שבלילה באו אליה שני זקנים ובקשו שתשכב עמם. היא סרבה ואז הם איימו עליה שיפיצו שפיתתה ושכבה עם נער, מעשה שדינו סקילה. היא מסרבת, נשפטת, הזקנים משקרים במשפט, והיא נידונה לסקילה. אלא שסוף טוב, במצוות האל הטוב שבמרומים הנער דניאל חוקר את הזקנים ומגלה שהם שיקרו ושושנה התמימה ניצלת.
 
גרילה גירלז 7_Guerrilla+Girls,+If+You’re+Raped+You+Might+as+Well+Relax+and+Enjoy+It+Because+No+One+Will+Believe+You,+digital+print,+18+x+24+in+©+1992
הסיפור מופיע בציורים של גדולי הציירים, רמברנט, טינטורטו, רובנס, ואן אייק וגם הציירת ג'נטילה ברונלסקי. את זה האחרון, של הציירת הגדולה, "מתקנת" גילג'ה ומתמקדת דווקא ברגע האימה, בחוסר האונים, באלימות כלפי שושנה שכל חטאה היה שרצתה להתרחץ.
הרבה יותר קרובים לימינו הם הפרויקט המתמשך של סוזן לייסי, "שלושה שבועות במאי" בהם היא תיעדה על מפת העיר לוס אנג'לס את הדיווחים על מקרי אונס בעיר. לייסי גם יצאה לרחובות העיר וסימנה-כתבה על המדרכה באתרים בהם דווח על אונס. באותם שבועות גם הזמינה לייסי נפגעות אונס לספר את שעבר עליהן, וברשותן היא הפיקה מכך מיצג בשם "היא שיכולה לעוף" – ציטוט ממה שסיפרה אחת הנשים שכל שהיא רצתה אחרי זה זה לעוף.
גם אם הציור של האמנית האמריקאית קארה ווקר אינו מתייחס לאירוע קונקרטי, הוא בוודאי מפנה את תשומת הלב לתופעה המאד נפוצה, השגרתית, של אונס נשים שחורות בידי בעלי האחוזות, משגיחים, ו"סתם" לבנים בדרום האמריקאי במשך קרוב לשלוש מאות שנים. "ללא כותרת" במקרה הזה רק מדגיש עד כמה אונס שכזה היה נפוץ, לא מדווח ונטול שם. 

"סודות שמורים", כשם המיצב הפיסולי של סוניה קליהר-קומבס (Kelliher-Combs), שפועלת באלסקה, מציג אובייקטים שתפרה מעור כבש – שבעבר שימש לייצור אמצעי מניעה ואליהם חיברה קוצי קיפוד. מעשה האהבה הרך והטבעי הופך לנשק מחריד ולאופן שבו מה שאמור להיות האקט הכי נחשק, תקשורתי, גוף ונפש, הופך להיות פוצע, טראומטי, הרסני.
סוניה קליהר-קומבס, ״סודות שמורים״ סוניה קליהר-קומבס, סודות שמורים 2015

"סצנת אונס" (1973), סדרת הצילומים המבויימים-פרפורמטיבים של אנה מנדייטה גם היא לא מתייחסת לאירוע ספציפי. עם זאת, הקונקרטיות הגראפית הבלתי מתפשרת של האמנית הקובנית-אמריקאית שמרבית גופי העבודה שלה עסקו בצורות שונות בגוף האישה, ובאלימות כלפיו, כמו גם הידיעה שלנו כיום  שכעבור 12 שנה תמצא את סופה האלים כשספק תתאבד-תיפול-או תדחף אל מותה על ידי בן זוגה, האמן קארל אנדרה (שזוכה מכל אשמה), מצמררים בחומריות האקספרסיבית, הזועקת שלהם.
ג׳ניפר קראדי, צילומים שמתייחסים לאונס חיילות אמריקאיות 12_Jennifer+Karady,+Former+Specialist+Brittny+Gillespie,+139th+Military+Police+Company,+16th+MP+Brigade,+U
הצלמת ג'ניפר קראדי (Karady) צילמה במשך קרוב לשלוש שנים חיילים אמריקאים שחזרו מעיראק ומאפגניסטן, ובתוכן חיילות שנאנסו או הותקפו במהלך שירותן הצבאי, כמו הסמלת בריטני גילספי, ששיחזרה בביתה את המעשה.
הצלמת המקסיקנית אדה טרילו שפועלת כיום בארה"ב, מתעדת מזה שנים את הנעשה בגבול בין מולדתה לדרום ארצות הברית. באחת הסדרות שלה "איך הגעתי לכאן?" היא מתמקדת בנשים שהתדרדרו לזנות, ואשר הפכו מטבע עובר לסוחר ולבועל באזור הדמדומים הפיזי והמנטאלי של המערב הפרוע.
ג'ני הולצר שכמעט כל הקריירה שלה מוקדשת לרבדים השונים של אלימות כלפי נשים, התמקדה במיצב Lustmord בפשעים נגד נשים בזמן המלחמה בבלקן בשנות ה-90'. כותרת העבודה היא מילה בגרמנית שפירושה רצח-תשוקה. הולצר פירקה שלושה שירים שהיא כתבה ושתיארו אונס שקדם לרצח מנקודות המבט של האישה, האנס והצופה. את המשפטים היא כתבה על חלקי גוף שצולמו והוצגו ליד שולחן ועליו פסלים של עצמות נשים, כמו אלו שנמצאו בקברי ההמונים ביוגוסלביה המתמוטטת.
אמנות לא יכולה ולא תצליח לעצור את הזוועה. אבל כפי שמזכירות לנו ה׳גרילה גירלס׳, אמנות יכולה לדרוש שלא נתעלם, שלא נשכח, שנפעל לשנות, שלא נחכה לפעם הבאה.
ג׳ני הולצר, Lustmord holzer-03
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.