זמן קריאה: 1:27 דקות
ארבע הטעויות שאתה עושה שמונעות ממך להגשים את עצמך
ארבע הטעויות שאני עושה המונעות ממני להגשים את עצמי הן לא מוטות הזיון והקירות ששומרים אותי סגור בפנים ועל ביתי מלקרוס בעודי הולך מנקודה "א" לצורך העניין -המקרר- לנקודה "ב" -השירותים- לא.
הן הנוף,
הן הנוף הזז והמשתנה שאני חווה בעודי הולך ברחוב שצורותיו ותכונותיו משתנות כל רגע;
בגלל הבנין שככל שתתקרבו אליו ותציצו לשניה בפלאפון הופך לאבן שנוגחת לך בראש או הרמזור שמהבהב כי יום שבת ומרגיש כמו בזבוז של חשמל וצבע כתום,
הגבר המבוגר שהחלטתי מול עצמי שנשלח מטעם ״המכון לבדיקת נוחות ספסלי התחנה המרכזית״ שכל בוקר כשאני חולף על פניו יושב ומחכה לאוטובוס בתחנה אחרת, והאופניים החשמליים שמתקרבים במהירות וחושפים גלגל שכנראה נוצר במאדים או קצת ימינה משם או הנרקומנים הכפופים שמבקשים 7 שקל לנסיעה לאשדוד שכנראה אומר שהנסיעה לשם עולה 5.33 ומנת חגיגת 2 וחצי שקל ושכיפוף הגב-צוואר-ראש שלהם שבכל רגע נתון מייצג שוליים, גם אם הם עומדים באמצע הכביש, צליל האמבולנס שמקרוב שר שיר עצוב ומחריד כמו ״רוק של פעם״ ומרחוק נשמע כמו מכונית צעצוע שנמכרת בחנויות ייבוא ומנגנת שירי ילדים בקול מתכתי, הצרימה נשארת אבל המסר משתנה, והשיחה הזאת שמדי פעם אני מצותת לה במעברי חצייה שנקטעת אך נמשכת באותה נקודה שהפסיקה למרות שזה אף פעם לא אותן שתי אמריקאיות.
בערים הקטנות שלנו זו יכולה להיות אפילו דמות שפלישה למרחב מחייתה יערער את ביטחונך ויסיט את המבט שלפני רגע עוד חייך בטיפשות אל השמש, עכשיו המבט על המדרכה העורף קצת כפוף, הקור משפיע על זווית המבט, הגשם נופל על הפחים ולוקח איתו את מיץ הזבל אל הכביש במפלים קטנים דרך המילוי המתפורר שבין חתיכות האבן שיוצרת את המדרכה. ובהליכה הזאת שממש חצויה בין פאתוס לבדיחה של אבא גם עמוד של תמרור
עצור עלול להפוך לבנין נוגח.
כל הטעויות האלה משתנות עבורי כל יום ולו רק בגלל חיכוכם העדין של קולטני החושים שלי אל מול הפומפיה שהיא המציאות, שעלולה לגרד אותם עד עיסה מוחלטת אך נשארת
רחוקה מספיק בינתיים.
אסיף קאופמן וחיים ליבק.
חורף 2019 תל אביב.
ארבע הטעויות שאני עושה המונעות ממני להגשים את עצמי הן לא מוטות הזיון והקירות ששומרים אותי סגור בפנים ועל ביתי מלקרוס בעודי הולך מנקודה "א" לצורך העניין -המקרר- לנקודה "ב" -השירותים- לא.
הן הנוף,
הן הנוף הזז והמשתנה שאני חווה בעודי הולך ברחוב שצורותיו ותכונותיו משתנות כל רגע;
בגלל הבנין שככל שתתקרבו אליו ותציצו לשניה בפלאפון הופך לאבן שנוגחת לך בראש או הרמזור שמהבהב כי יום שבת ומרגיש כמו בזבוז של חשמל וצבע כתום,
הגבר המבוגר שהחלטתי מול עצמי שנשלח מטעם ״המכון לבדיקת נוחות ספסלי התחנה המרכזית״ שכל בוקר כשאני חולף על פניו יושב ומחכה לאוטובוס בתחנה אחרת, והאופניים החשמליים שמתקרבים במהירות וחושפים גלגל שכנראה נוצר במאדים או קצת ימינה משם או הנרקומנים הכפופים שמבקשים 7 שקל לנסיעה לאשדוד שכנראה אומר שהנסיעה לשם עולה 5.33 ומנת חגיגת 2 וחצי שקל ושכיפוף הגב-צוואר-ראש שלהם שבכל רגע נתון מייצג שוליים, גם אם הם עומדים באמצע הכביש, צליל האמבולנס שמקרוב שר שיר עצוב ומחריד כמו ״רוק של פעם״ ומרחוק נשמע כמו מכונית צעצוע שנמכרת בחנויות ייבוא ומנגנת שירי ילדים בקול מתכתי, הצרימה נשארת אבל המסר משתנה, והשיחה הזאת שמדי פעם אני מצותת לה במעברי חצייה שנקטעת אך נמשכת באותה נקודה שהפסיקה למרות שזה אף פעם לא אותן שתי אמריקאיות.
בערים הקטנות שלנו זו יכולה להיות אפילו דמות שפלישה למרחב מחייתה יערער את ביטחונך ויסיט את המבט שלפני רגע עוד חייך בטיפשות אל השמש, עכשיו המבט על המדרכה העורף קצת כפוף, הקור משפיע על זווית המבט, הגשם נופל על הפחים ולוקח איתו את מיץ הזבל אל הכביש במפלים קטנים דרך המילוי המתפורר שבין חתיכות האבן שיוצרת את המדרכה. ובהליכה הזאת שממש חצויה בין פאתוס לבדיחה של אבא גם עמוד של תמרור
עצור עלול להפוך לבנין נוגח.
כל הטעויות האלה משתנות עבורי כל יום ולו רק בגלל חיכוכם העדין של קולטני החושים שלי אל מול הפומפיה שהיא המציאות, שעלולה לגרד אותם עד עיסה מוחלטת אך נשארת
רחוקה מספיק בינתיים.
אסיף קאופמן וחיים ליבק.
חורף 2019 תל אביב.
