בצרפתית עתיקה משמעות המילה היא "לצייר" או "לייצג". בעברית - דיוקן. פורטרט מתאר שלל טכניקות לייצוג דמות אדם, במגוון מדיות: סרטי דיוקן קולנועיים, ספרי ביוגרפיה, פיסול דמות, ובמרבית המקרים במדיה שטוחה (איור, רישום, תחריט, הדפס, ציור, צילום). דיוקנאות נחלקים לאלה שאדם עושה לאדם אחר, ואלו שאדם עושה לעצמו (דיוקן עצמי). חלוקה נוספת היא של דיוקן של אדם אחד, מול דיוקן קבוצתי (משפחה, להקה, שבט, שכבה בית ספרית וכו').
אחד העיקרים של הדיוקן החזותי הוא הזיקה, לרוב מימטית (העתקית) לדמות אמיתית. יוצר הדיוקן רואה ומכיר את מושאו, ומאז אמצע המאה ה-19 נוספו צילומי דיוקן. לכן, ציורים של דמויות תנ"כיות, מיתולוגיות או מהאפוס הנוצרי או הבודהיסטי, אינם דיוקנאות במובן הטהור שלהם, גם אם ייצוג הדמות בהם מדמה באופן ריאליסטי דמות אדם.
למרות שידוע ממקורות טקסטואליים שדיוקנאות מצוירים נעשו כבר באלף השני לפנה"ס, ביוון, בצפון אפריקה, בסין, בהודו וביפן, הם לא שרדו. ברחבי הסהר הפורה נעשו דיוקנאות של מלכים, מושלים ואישיויות רמות מעלה, אך לרוב בלי קשר למראה האמיתי של הדמות, בציור או בתבליט, ולרוב על-פי מוסכמות אסתטיות (מהצד) או סימבוליות (זקן ארוך, אף ישר, גוף שרירי וכו').
אחד הדיוקנאות הראשונים הידועים לנו הוא של אישה מצרית אלמונית מהמאה הראשונה לספירה, והוא צויר בשעווה חמה על עץ. במאות הבאות, בכל רחבי האימפריה הרומית וגם בזו הפרסית, דיוקן הפך להיות אחת מסוגות הציור הנפוצות ביותר, בעיקר של אנשי שררה, אך גם של בעלי ממון (פטרוני אמנות שהזמינו את היצירה) ואף של מרטירים נוצרים בסמוך למותם.
בתקופת הרנסאנס פרחה סוגת הדיוקנאות בזכות הידע החדש בדבר פרספקטיבה, קומפוזיציה, אנטומיה, טכניקות ציור וצבעים, וכן בזכות התמיכה הגדולה באמנויות, בעיקר באיטליה, בספרד ובארצות השפלה. כמעט כל המאסטרים הוזמנו לצייר דיוקנאות של אצילים, שרים, מלכים וסוחרים אמידים. הידע, הטכניקות והחומרים החדשים אפשרו ייצור דיוקנאות מדויקים מאוד, אקספרסיביים ופרטניים.
בתקופת הבארוק והרוקוקו רמת הדיוק עלתה, ולשיאה הגיעה בארצות השפלה שם החלו מזמינים דיוקנאות קבוצתיים של משפחות, גילדות והתכנסויות. הדיוקן נשאר אחד הז'אנרים הפופולאריים עד תחילת המאה ה-20. גם ביצירותיהם המהפכניות של האימפרסיוניסטים, הקוביסטים, הפוסט אימפרסיוניסטים והאקספרסיוניסטים, שנטשו את הציווי לדייק לטובת חיפוש אחר "אמת פנימית" של הדמות המצוירת, הבעות ספציפיות, וכמובן שפה ציורית חדשנית. גם במהלך המאה ה-20 גדולי האמנים יצרו דיוקנאות: לוסיאן פרויד, אנדי וורהול, צ'אק קלוז, פרנסיס בייקון, פרידה קאלו ועוד.
הצילום הפך את הדיוקן לאחד הז'אנרים החשובים שלו, הן בידי חובבים, הן בידי המוסדות השונים (דרכון, תעודת זהות, רישיונות, משטרה וכו'), כמו גם בידי מקצוענים – גם מסחריים וגם אמנים. עם צלמי הדיוקן החשובים נמנים: אנני ליבוביץ', ריצ'רד אבדון, דורותיאה לאנג, דיאן ארבוס, סטיב מק'קורי, יוסוף קארש, אנגוס מקבין, הרב ריטס, אנטונין קרטוצ'ביל, פיליפ האלסמן ומרגרט בורק-וויט.
אחד העיקרים של הדיוקן החזותי הוא הזיקה, לרוב מימטית (העתקית) לדמות אמיתית. יוצר הדיוקן רואה ומכיר את מושאו, ומאז אמצע המאה ה-19 נוספו צילומי דיוקן. לכן, ציורים של דמויות תנ"כיות, מיתולוגיות או מהאפוס הנוצרי או הבודהיסטי, אינם דיוקנאות במובן הטהור שלהם, גם אם ייצוג הדמות בהם מדמה באופן ריאליסטי דמות אדם.
למרות שידוע ממקורות טקסטואליים שדיוקנאות מצוירים נעשו כבר באלף השני לפנה"ס, ביוון, בצפון אפריקה, בסין, בהודו וביפן, הם לא שרדו. ברחבי הסהר הפורה נעשו דיוקנאות של מלכים, מושלים ואישיויות רמות מעלה, אך לרוב בלי קשר למראה האמיתי של הדמות, בציור או בתבליט, ולרוב על-פי מוסכמות אסתטיות (מהצד) או סימבוליות (זקן ארוך, אף ישר, גוף שרירי וכו').
אחד הדיוקנאות הראשונים הידועים לנו הוא של אישה מצרית אלמונית מהמאה הראשונה לספירה, והוא צויר בשעווה חמה על עץ. במאות הבאות, בכל רחבי האימפריה הרומית וגם בזו הפרסית, דיוקן הפך להיות אחת מסוגות הציור הנפוצות ביותר, בעיקר של אנשי שררה, אך גם של בעלי ממון (פטרוני אמנות שהזמינו את היצירה) ואף של מרטירים נוצרים בסמוך למותם.
בתקופת הרנסאנס פרחה סוגת הדיוקנאות בזכות הידע החדש בדבר פרספקטיבה, קומפוזיציה, אנטומיה, טכניקות ציור וצבעים, וכן בזכות התמיכה הגדולה באמנויות, בעיקר באיטליה, בספרד ובארצות השפלה. כמעט כל המאסטרים הוזמנו לצייר דיוקנאות של אצילים, שרים, מלכים וסוחרים אמידים. הידע, הטכניקות והחומרים החדשים אפשרו ייצור דיוקנאות מדויקים מאוד, אקספרסיביים ופרטניים.
בתקופת הבארוק והרוקוקו רמת הדיוק עלתה, ולשיאה הגיעה בארצות השפלה שם החלו מזמינים דיוקנאות קבוצתיים של משפחות, גילדות והתכנסויות. הדיוקן נשאר אחד הז'אנרים הפופולאריים עד תחילת המאה ה-20. גם ביצירותיהם המהפכניות של האימפרסיוניסטים, הקוביסטים, הפוסט אימפרסיוניסטים והאקספרסיוניסטים, שנטשו את הציווי לדייק לטובת חיפוש אחר "אמת פנימית" של הדמות המצוירת, הבעות ספציפיות, וכמובן שפה ציורית חדשנית. גם במהלך המאה ה-20 גדולי האמנים יצרו דיוקנאות: לוסיאן פרויד, אנדי וורהול, צ'אק קלוז, פרנסיס בייקון, פרידה קאלו ועוד.
הצילום הפך את הדיוקן לאחד הז'אנרים החשובים שלו, הן בידי חובבים, הן בידי המוסדות השונים (דרכון, תעודת זהות, רישיונות, משטרה וכו'), כמו גם בידי מקצוענים – גם מסחריים וגם אמנים. עם צלמי הדיוקן החשובים נמנים: אנני ליבוביץ', ריצ'רד אבדון, דורותיאה לאנג, דיאן ארבוס, סטיב מק'קורי, יוסוף קארש, אנגוס מקבין, הרב ריטס, אנטונין קרטוצ'ביל, פיליפ האלסמן ומרגרט בורק-וויט.
פיליפ האלסמן, מרלין מונרו, 1958
אנדי וורהול, מאו, 1972
דיאן ארבוז, גבר צעיר בניו יורק, 1965
אנני ליבוביץ, דמי מור, 1991
דיאן ארבוז, ילדה עם כובע פסחא ודגל, 1965
אלברכט דירר, דיוקן עצמי, 1500
אנני ליבוביץ, דיוקן קבוצתי לואניטי פייר, 2014
דיוקן אישה, מצרים, המאה הראשונה לספירה
דיוקן נער, מצריים, המאה הראשונה לספירה
ואן אייק, דיקון הזוג ארנולפיני, 1434
ואן גוך, דיוקן עצמי, 1887
ולסקז, הבופון סבסטיאן דה מורה, 1645
יוסוף קארש, אלברט איינשטיין, 1948
יוסוף קארש, דיוקן עצמי, 1941
לוסיאן פרויד, צייר צעיר, 1959
לוסיאן פרויד, רוז, 1990
מרגרט בורק ווייט, כורים בדרום אפריקה, 1950
פיליפ האלסמן, דאלי, 1954
פרידה קאלו, דיוקן עצמי עם קוף, 1940
ריצארד אבדון, נסטסטיה קינסקי, 1981
ריצארד אבדון, רונלד פישר, כוורן, 1981
רמברנט, דיוקן עצמי, 1640
תומאס גיינסבורו, הנער הכחול, 1770 לערך
צאק קלוז, דיוקן עצמי, 2004
