תבליט

מגוון טכניקות פיסול שבהן החלקים המפוסלים נשארים מחוברים לרקע, לרוב קיר או משטח ארכיטקטוני (אדן חלון, דלת, תקרה ועוד). בתהליך של גילוף, גריעה, קילוף, שבירה ושיוף, החלק המפוסל הוא זה שלא מוסר מהחומר, וכך הוא מובלט מחוץ למשטח החומר העיקרי. במהלך ההיסטוריה תבליטים נעשו במגוון חומרים: אבן, שיש, חמר, קרמיקה, גבס, בטון, שנהב, מתכות, עץ, קרטון ומשנות השבעים של המאה ה-20 גם בחומרים סינתטיים. תבליטים מחולקים לפי עומק (או גובה) החלק הבולט ביחס למשטח: נמוך, בינוני וגבוה.
תבליט היא אחת מטכניקות הפיסול העתיקות ביותר, וממצאים שלה התגלו במערות באזורים שונים של אירופה, במיוחד בחבל דורדון שבצרפת, ומתוארכים ל-25,000 לפנה"ס. ברחבי מסופוטמיה העתיקה, אמנות זו הייתה נפוצה על חומות, שערים וקירות של מקדשים, ארמונות ומבני ציבור, למשל בשער עִשתר המפורסם באשור מהמאה השישית לפנה"ס. בנוסף, נעשה שימוש בטכניקות תבליט במטבעות ובחפצי נוי.
תבליט הפך לטכניקת פיסול סטנדרטית ביוון העתיקה מהמאה החמישית לפנה"ס, והשתמשו בה בארונות ובמבני קבורה, במקדשים, במבני ציבור ובבתי מידות של האצולה. סוגי תבליט שונים היו פופולאריים גם ברחבי האימפריה הרומית, ובמקביל נעשה בהם שימוש באמנות נוצרית קדומה.
במאות השישית עד ה-11, פותחו טכניקות תבליט גם במקסיקו, בפרו ובארצות סקנדינביה (תרבות ויקינגית). התבליט מהמאה ה-11, במקדש קנדריה מהאדֵווה, במאדהיה פרדש שבהודו, נחשב עד היום לאחד משיאי האמנות הארוטית. בתקופה המקבילה, ימי הביניים, ברחבי אירופה תבליטים הפכו לחלק אינטגרלי וסטנדרטי כמעט בכל מבנה דת, עם ייצוגים של סצנות מהתנ"ך, מהברית החדשה, של קדושים, של אפיפיורים ושל תורמים.
בתקופת הרנסנס, כמה מגדולי הפסלים יצרו בטכניקות של תבליט, הן כחלק מהארכיטקטורה של מבני דת, והן כיצירות בפני עצמן. "שער גן העדן" שיצר לורנצו גיברטי לקפלת הטבילה של יוחנן הקדוש בפירנצה, הביאה לשיא את אמנות התבליט במתכת. הדלתות, 38 לוחות ברונזה מוזהבת שנוצרו בבית המלאכה שלו במשך קרוב ל-50 שנה, כונו "יצירת המופת הגדולה ביותר של האמנות הפלורנטינית במאה ה-15."
גם בצרפת הגיעה אמנות התבליט לשיאה בתקופה זו, בעיקר בידי פסלים מאסכולת פונטנבלו (1570-1530). בתקופת הבארוק, החלה מתגברת מגמת "הפרדה" של אמנות התבליט מארכיטקטורה, עד שכונתה "ציור בשיש", למשל בהקשר לתבליט של ג'ובאני ברניני, "האקסטזה של תרזה הקדושה" (1652-1647).
במאות הבאות תבליטים הפכו פחות פופולאריים, עם יוצאי דופן מעטים: הפסל הגדול אוגוסט רודן יצר בסוף המאה ה-19 תבליטים, וראוי לציין את "שערי הגיהינום", תשובה ישירה לדלתות המפורסמות של גיברטי. במאה ה-20, עבודת הפיסול הגדולה ביותר היא למעשה תבליט – הנשיאים החצובים לתוך הר ראשמור בארצות הברית שתכנן גאטסון בורגלם.