אוצר לרגע / רעות ברנע

אוצר לרגע / רעות ברנע
 
בשנים האחרונות נפתחות יותר ויותר תכניות ללימודי אוצרות. האם יש צורך בכל כך הרבה אוצרים ואוצרות בשוק הקטן, מה עושים עם ההכשרה הזו לאחר הלימודים והאם מדובר בזילות המקצוע?

את העלייה המטאורית במעמדם של אוצרים בשנים האחרונות בארץ אפשר אולי להשוות רק לזו של הסטיילסטים. אם לפני 40 שנה נשאו בתואר היוקרתי מעטים בהם יונה פישר, יגאל צלמונה ושרה ברייטברג סמל, היום מדובר במקצוע אטרקטיבי ואופנתי. זה לא אופייני רק לישראל: בכל העולם עולה קרנם של האוצרים – מה שיוצר עניין יוצר ביקוש. בעוד שבמהלך השנים פעלו בארץ תכניות בודדות ללימודי אוצרות, בשנים האחרונות גם הן מתרבות ומקבלות כיוונים חדשים. עד כאן הכל טוב ויפה, אבל כל זה גם גורר איתו בעייתיות מסוימת – בעוד שתכניות רבות מכשירות אוצרים חדשים, שוק האמנות בארץ עדיין קטן מידי מלהכיל את כולם. בנוסף, יש כאלה הטוענים שהקלות והמהירות שבה ניתן היום להיהפך לאוצר/ת יוצרים זילות של התחום.
 "זו בהחלט תופעה מעניינת" אומרת רותי דירקטור, אוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון ת"א. "אני מדי פעם מוזמנת להעביר הרצאות בתכניות השונות ואני רואה שמראש לא כולם מתייחסים אליהן כאל לימוד מקצוע. אני חושבת שחלק ניכר לומדים לטובת העשרת הידע שלהם בעולם האמנות. אלה שכן באים ללמוד מקצוע מצד אחד לוקחים סיכון כי הם נכנסים לתחום שאין בו משרות פנויות רבות. מצד שני, כל התחום של אוצרות עצמאית פתוח היום ליזמות וזה הפך לעניין שהוא לגמרי תלוי אמביציה אישית. זה גם חלק מהקסם בתחום הזה – אתה יכול להמציא בעצמך את הבמה שלך לפעילות".

אתם מקבלים במוזיאון פניות מאוצרים צעירים שרוצים להשתלב בו?
"כן. אבל בוגרים טריים לא בהכרח יכוונו למוזיאונים. יש תהליך טבעי, הם בדרך כלל יפעלו קודם בשדה החיצוני כאוצרים עצמאיים ורק אח"כ יגיעו למוזיאונים. להיות אוצר בתוך מוסד כמו מוזיאון זה סיפור אחר לגמרי".

עד לפני מספר לא רב של שנים, המסלולים ללימודי אוצרות נכללו תחת הכותרת  "מוזיאולוגיה", והיו מוכוונים לעבודה במוזיאונים. כך עובדת התכנית של אוניברסיטת ת"א, שהוביל מוטי עומר ז"ל, וכך פעלו תכניות נוספות באוניברסיטת חיפה, שנסגרה בינתיים, ובטכניון, שכרגע מוקפאת. התכניות החדשות שהולכות ונפתחות מתייחסות לאוצרות בצורה קצת יותר עכשווית ורלוונטית לעידן בו אנחנו חיים. למשל, בדומה למסלול ללימודי אוצרות בעיצוב שנפתח בשנה שעברה בשנקר.
"אנחנו נכנסים למקום שהוא הרבה יותר יזמי" אומר עודד חי, מנהל המחלקה ללימודי חוץ ולימודי המשך במכללת שנקר. "זה כבר לא מספיק להסתכל על חלל ולהגיד 'פה אני אתלה את העבודה הזו'. צריך לעשות עבודה שבמסגרתה מבינים מהו תרשים התנועה של חלל, לטפל בפייסבוק ובאינסטגרם, להקים מיני סייט, להבין בשיווק ובקידום, להעלות שאלות לגבי מטרת התערוכה – מסחריים, אקדמיים, משולבים ועוד. האם תערוכה של 'אלסי' בטולמנס' זו תערוכה? אירוע מכירתי? משהו שמחבר בין השניים? הכל הופך היום להיות יותר מעורבב. אם אני יודע לייצר עניין, אם יש לי ידע שהוא רחב ועמוק, אם אני מבין תהליכים ומבין מהי אינטראקציה של צופה פעיל מול תערוכה – אני יכול לייצר הרבה יותר דברים".

ולמה דווקא בעיצוב?
"כי בעולם של אמנות אנחנו עדיין די מיושנים - מעמידים תמונות אחת ליד השנייה ברצף כרונולוגי או רעיוני. שאלות של פונטים, של חללי תצוגה, של מיתוג – אלה שאלות של עיצוב ולא של אמנות".
"התהליך שעובר על תכניות ללימודי מוזיאולוגיה ואוצרות אופייני למהלך שקורה בכל הסביבה האקדמית" אומרת ד"ר ליאת פרידמן, ראש תכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל, שנפתחה לפני שש שנים. "זה קורה באמנויות, במדעי הרוח, במדעים – יש תחושה שהרבה מחלקות מסורתיות נסגרות ובמקומן צומחות כאלה שמתמקדות בלימודים אינטרדיסציפלינריים. היתרון של התכנית שלנו היא שהיא תכנית אקדמית לתואר שני, שמאפשרת לכתוב תזה וגם להמשיך לדוקטורט. הדגש הוא על שני תחומים מקבילים: מהצד האחד אוצרות ומהצד השני תמונת המראה של אוצרות, שהיא כתיבה ביקורתית על אמנות. בשנה השנייה נחלקים הסטודנטים לשני התחומים ומי שממשיך באוצרות מבצע סטאז' באחד מהמוסדות המוכרים, חלקם גם בחו"ל".

מי הם הסטודנטים שמגיעים לתכנית?
"גם כאלה שסיימו תואר ראשון באמנות בבצלאל או שנקר וגם כאלה שסיימו תארים ב-BA כללי, תיאטרון, קולנוע, משפטים ואפילו מתמטיקה. למשל אחד הסטודנטים שלנו המשיך בתום הלימודים ללימודי כלכלה של אוצרות, בשאיפה להשתלב בעתיד בעבודה בבית מכירות כמו כריסטיס או סותביס".
"יש פער גדול בין כמות לומדי האוצרות לצרכים של השוק היום" אומר גלעד מלצר, שמלמד קורס באוצרות במדרשה בבית ברל וגם מכהן כאוצר הראשי של מוזיאון אגם בראשל"צ שנפתח לאחרונה. "משרות מוזיאליות לא מתפנות, בגלריות מי שאוצר הוא בדרך כלל בעל הגלריה. אנשים יודעים שהסיכוי שלהם לעבוד בתחום הוא די דליל. רוב האוצרים בתחילת דרכם עובדים בחללים עצמאיים, לרוב בלי כסף או כמעט בלי כסף, ואחרי שיוצרים לעצמם רזומה מסוים מנסים לפנות למקומות שיש בהם כסף. אם במסלולים האלה גלומה הבטחה שיש בזה עבודה, יש בהם איזה בלוף. לכן אצלנו במדרשה אין מסלול מיוחד לאוצרות אלא קורס במסגרת לימודי האמנות. המטרה היא שהסטודנט, כאמן או כמורה לעתיד, יחווה את התהליך הזה של לייצר תערוכה.

"75 אחוזים מתלמידי האוצרות שלנו הם אנשים בוגרי תואר ראשון" מספרת עידית עמיחי, שעומדת בראש הבית לאמנות ישראלית של המכללה האקדמית ת"א-יפו, שפתח בשנה שעברה מסלול ללימודי אוצרות. "ביניהן יש אמנים בוגרי בצלאל והמדרשה, אדריכלים, מעצבים ואנשי קולנוע".

ומדוע אנשים כאלה מגיעים ללמוד אוצרות?
"יש ביניהם רבים שרוצים לעשות הסבה מקצועית, למקצוע שיש בו רוח ומעשה ופרקטיקה ויצירה. זה הפך למקצוע יוקרתי אבל עדיין יש פער בין הדימוי שלו לבין מה שהוא באמת".
בהקשר הזה גם חשוב לציין שבבית לאמנות ישראלית, כמו ברבות מהתכניות האלו, יש רוב נשי מובהק: 16 נשים מול 5 גברים. גם אם מדובר בהסבה מקצועית, אפשר להניח שרק נשים שאינן אחראיות באופן מלא על כלכלת הבית יכולות לעשות הסבה שכזו לתחום שאין בו כמעט עבודה, שלא לומר כסף.  נדמה שזו גם הסיבה לכך שהידיעה שהאפשרות שלהן להשתלב כאוצרים בארץ נמוכה, לא ממש מרתיעה את הנרשמות.

"זו באמת בעיה. אנחנו לא יכולים להבטיח כלום״, אומרת עמיחי. ״למוזיאונים בארץ אין תקציבים אבל הם כן משוועים לאוצרים. ולא מדובר רק באמנות – אלא גם בארכיאולוגיה, היסטוריה, יודאיקה ועיצוב. אוצר הוא איש תרבות, הוא חייב להיות עשיר בידע. לכן לצד לימודי המוזיאולוגיה, האוצרות והכתיבה, אנחנו מחייבים אצלנו ללמוד גם לימודי אמנות ישראלית. לשנה הבאה יש לנו כבר רשימת המתנה". 

"בגלל שאנחנו שייכים למכללה לחינוך הדגש אצלנו הוא על אוצרות אקטיבסטית, קהילתית וחברתית" אומרת ד"ר טל דקל, ראש המסלול ללימודי אוצרות במכללת סמינר הקיבוצים, שבגלגולה הנוכחי פועלת זו השנה הרביעית. "בנוסף, אנחנו נחשבים הכי מכווני יישום. לכל סטודנט מוצמד מנחה אישי וכולם מחויבים לעשות תערוכה בתום הלימודים בעולם האמיתי״.

הדגש הוא על אוצרות בפרויקטים אלטרנטיביים?
״כן. אנחנו יותר מכוונים להפוך אותם להיות סוכנים של שינוי בקהילה ממנה הם באים. אנחנו מציעים חזון אחר לגמרי".

זה בגלל הרוויה היחסית במסלולי הלימוד?
"אני לא חושבת. זה קשור בעובדה שאנחנו חיים בעידן ניאו ליברלי, והאינדיבידואל צריך להבין שאם הוא לא יקח יוזמה הוא לא יצליח. אנחנו מלמדים את הסטודנטים חוכמת רחוב, אומרים להם בואו תמציאו בעצמכם".
"כשאני למדתי אוצרות באוניברסיטת חיפה היו לזה הרבה אספקטים של עבודה במוזיאון", אומר אמיתי מנדלסון, אוצר לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. "מאז עברו יותר מעשרים שנה, והיום התכניות יותר מרוכזות באוצרות עצמה. זה ברור שהביקוש גדול יותר מההיצע, לפחות במוזיאונים. מצד שני, יש הרבה יותר חללי תצוגה היום".

למה הביקוש הזה לדעתך?
"המודעות לתפקיד של אוצר וחשיבותו נהיית יותר ויותר נוכחת היום, האוצרות היא חלק מהמנגנון הבסיסי של תערוכה וזה לא היה ככה תמיד. זה דווקא תהליך חיובי שקורה. בעבר, למשל, לא הבחינו בין אוצר לבין מי שאחראי על האוסף. אני לא יודע אם כל בוגר הופך להיות אוצר, אבל גם אם לא, הוא לומד לראות דרך העיניים של אוצר״.

והעובדה שכל אחד קורא לעצמו אוצר לא יוצרת זילות של התחום?
״לא. אני דווקא חושב שגם אם בנאדם לא נהיה אוצר בסוף, הלימודים והעיסוק בתחום פותחים את הראש. זה סוג אחר של חשיבה על אמנות".

שרי גולן, אוצרת עצמאית בעלת המיזם ״המשולש״, מסכימה שיש פה זילות מסוימת של המקצוע אבל גם התפתחות במקביל. "שני הדברים הולכים יחד, זה לצד זה. חוץ מזה, אוצר הוא לא אלוהים, וגם להגיד שיש זילות זו קצת התנשאות בעייתית בעיני". על ריבוי לימודי האוצרות היא אומרת: עברנו מחסך  של שנים לעודפות גדולה שהיא לא פרופורציונלית ביחס לשוק אבל בסופו של דבר זה יתאזן. אני לא חושבת שזה שאין מקום להרבה אוצרים אומר שלא צריך ללמד אוצרות. זה כמו שיגידו שרוב הסטודנטים לאמנות לא הופכים להיות אמנים, אז למה ללמד אמנות בכל כך הרבה מקומות. לדעתי, גם אם מישהו יעסוק אח"כ במשהו אחר אלה לימודים שיתנו לו כלים מסוימים. במקביל, כמו אצל אמנים, אני רואה אוצרים שיוצאים בשוק מוחלט מלימודים. הם לא יודעים לבנות תקציב ולא יודעים מה ההבדל בין הגלריות השונות".

---

מה יש לבוגרות לומר?
 
"איך שאת מתיישבת בקורס הראשון המרצים מודיעים לך חגיגית שאוצרת במוזיאון את לא תהיי כשתצאי מפה" אומרת דלית שחם, שסיימה במחזור האחרון של התכנית ללימודי אוצרות בסמינר הקיבוצים. "היום להיות אוצר במוזיאון זה כמו להיות רופא, אתה חייב להיות ד"ר בשביל זה. כבר בתחילת הלימודים אתה מבין שיש דבר כזה אוצר עצמאי, ויודע מלכתחילה שתצטרך לשנס מתניים ולתת בראש, אחרת תעשה תערוכות במתנ"סים. מה שהיה טוב בלימודים בסמינר הקיבוצים הוא שהם חייבו אותך לאצור תערוכה עם ליווי אוצרותי, וזה מה שגרם לי להבין מה זה להיות אוצר במדינה הקטנה שלנו".
"הייתי הופכת את תכנית הלימודים להרבה יותר פרקטית" אומרת יוליה יבלונסקי, שסיימה במחזור האחרון בתכנית ללימודי מוזיאולוגיה של אוניברסיטת ת"א. "עשיתי סטאז' (כאסיסטנטית של האוצרת קרני ברזילי) ובסופו ילדתי מיד, ומאז לא ממש חיפשתי עבודה, אבל אני לא מרגישה עדיין שאני יכולה להסתובב בעולם ולהגיד שאני אוצרת״.
גם מתוך חבריה לספסל הלימודים היא לא מכירה הרבה שכבר עובדים במקצוע. "היה סטודנט שהגיע ללמוד כבר במסגרת העבודה שלו כמנהל מוזיאון המדע בבאר שבע אבל הוא באמת עבד בתחום עוד לפני״.
״כיוון שמגוון אפשרויות העבודה בארץ די מצומצם, נדרשת עבודה קשה כדי למצוא מסגרות לפעול בתוכן, אבל זה בהחלט אפשרי״ אומרת אילנית קונופני, שסיימה את הלימודים במחזור האחרון בתואר שני במדיניות ותיאוריה בבצלאל, ובימים אלה היא עובדת על תזה. "התחלתי לאצור זמן רב לפני התחלת הלימודים בבצלאל, עוד כשהייתי סטודנטית לצילום במכללת הדסה״, היא אומרת. ״מיד בתום הלימודים התחלתי ללמד בבית הספר לצילום מוסררה וחלק מהעשייה שם מאפשרת למרצים ולבוגרים לאצור תערוכות".

אז למה ללכת ללמוד?
"העניין בתיאוריה וכתיבה היה מרכזי בבחירה שלי ללמוד בבצלאל. אני מרגישה שהכתיבה שלי השתנה והעמיקה והיום אני אוצרת, מרצה במספר מקומות וכותבת טקסטים לאמנים וגלריות. זה בהחלט תחום שדורש ממך כל הזמן ליזום, להציע רעיונות לתערוכות, להיות מודעת לקולות קוראים ולהיות בקשר עם אמנים, עם אוצרים אחרים ועם גלריות".
 

---

* רעות ברנע היא כתבת האמנות של כלכליסט