זמן קריאה : 4:05 דקות
אירופה הפחות קלאסית אך הלא פחות יפה / גלעד מלצר
15/1/20
15/1/20
אובססיות, פנטזיות וחזונות שבאים לידי ביטוי בארמונות, מבוכים, גנים מופלאים וסביבות קסומות אינן רק נחלת השיגעונות בארצות הברית, כפי שראינו כאן https://bit.ly/2QPdmB1 וכאן https://bit.ly/35Oz9wX. בטור האחרון בטרילוגיה שעוסקת בסביבות והצבות של אמנים אאוטסיידרים נתמקד הפעם באירופה.
ונתחיל "בקטנה", עם מרייה אנחלס פרננדז קואסטה (Cuesta). עשרה חודשים אחרי שנולדה בטולדו בשנת 1950, נפטרה אמה, וכמה שנים מאוחר יותר היא והמשפחה עברו לעיירה קטנה בצפון בשם ארגואדס. כשהחלה לצבוע את פניה, יומיום, כינו אותה התושבים בשם "הצבעית" (Pinturitas) ואז, לפתע, בשנת 2000 התחילה לצייר על קירות. כשהבינה שהפעילות הזו משקיטה את נפשה, ביקשה רשות מהבעלים של בנין בשולי העיירה שם פעלה מסעדה קטנה, לצייר על כל הקירות החיצוניים של המבנה ומאז היא לא מפסיקה. היא עברה לצייר בתוך המבנה, ועוד היד נטויה. בצבעים עזים – הרבה כחולים, אדומים וצהובים – היא משלבת בין גרפיטי לקוביזם, בין דמויות לכתיבה ובין ציור ילדותי לניאו פופ של ז'אן מישל בסקיאט. יש עוד קירות, ונראה מה יהיה כאשר תצטרך לעבור הלאה.
ונתחיל "בקטנה", עם מרייה אנחלס פרננדז קואסטה (Cuesta). עשרה חודשים אחרי שנולדה בטולדו בשנת 1950, נפטרה אמה, וכמה שנים מאוחר יותר היא והמשפחה עברו לעיירה קטנה בצפון בשם ארגואדס. כשהחלה לצבוע את פניה, יומיום, כינו אותה התושבים בשם "הצבעית" (Pinturitas) ואז, לפתע, בשנת 2000 התחילה לצייר על קירות. כשהבינה שהפעילות הזו משקיטה את נפשה, ביקשה רשות מהבעלים של בנין בשולי העיירה שם פעלה מסעדה קטנה, לצייר על כל הקירות החיצוניים של המבנה ומאז היא לא מפסיקה. היא עברה לצייר בתוך המבנה, ועוד היד נטויה. בצבעים עזים – הרבה כחולים, אדומים וצהובים – היא משלבת בין גרפיטי לקוביזם, בין דמויות לכתיבה ובין ציור ילדותי לניאו פופ של ז'אן מישל בסקיאט. יש עוד קירות, ונראה מה יהיה כאשר תצטרך לעבור הלאה.
קואסטה מציירת. פרט מתוך ציור
מזרחה משם, בדרך לפיגוארס, העיר בה התגורר סלבאדור דאלי, התחיל בשנת 1950 נער בן 13 בשם ז'וסף פוחיולה אי ויאה
(I Vila) לבנות מבוך מענפים שאסף בנהר פלוביה שזרם למרגלות הפירנאים. בשנים הקרובות הוא הוסיף מספר מבנים מענפים שמדי פעם חיזק במוטות ברזל, סלעים מקומיים, אבל הצרות התחילו בשנת 1970. ויאה, שעבד במפעל טקסטיל, החל מוסיף עוד ועוד מבני עץ, וגני אבן כשבחזונו עיירה. עוד ועוד מגדלים, מבנים, מבוכים וחצרות נוספו, ותושבי העיירות הסמוכות הגיעו לבלות בכפר הקסום, וגם פקידי הממשלה שטענו שהבניה לא חוקית, מהווה סכנה לציבור, וחמור מכל, נעשתה על קרקע ציבורית. ויאה ותושבי האזור לא ויתרו, אבל בתחילת המילניום החוק היבש ניצח, כשהקרקע נדרשה לצורך דרך שנסללה באזור. ויאה, עכשיו כבר מעל 65, לא התייאש ומשנת 2002 עד מותו ב-2016 בנה מחדש את חזונו.
(I Vila) לבנות מבוך מענפים שאסף בנהר פלוביה שזרם למרגלות הפירנאים. בשנים הקרובות הוא הוסיף מספר מבנים מענפים שמדי פעם חיזק במוטות ברזל, סלעים מקומיים, אבל הצרות התחילו בשנת 1970. ויאה, שעבד במפעל טקסטיל, החל מוסיף עוד ועוד מבני עץ, וגני אבן כשבחזונו עיירה. עוד ועוד מגדלים, מבנים, מבוכים וחצרות נוספו, ותושבי העיירות הסמוכות הגיעו לבלות בכפר הקסום, וגם פקידי הממשלה שטענו שהבניה לא חוקית, מהווה סכנה לציבור, וחמור מכל, נעשתה על קרקע ציבורית. ויאה ותושבי האזור לא ויתרו, אבל בתחילת המילניום החוק היבש ניצח, כשהקרקע נדרשה לצורך דרך שנסללה באזור. ויאה, עכשיו כבר מעל 65, לא התייאש ומשנת 2002 עד מותו ב-2016 בנה מחדש את חזונו.
הגן הקסום של ויאה. מימין המבוך המקורי
אם לקטלוניה ולחבל הבאסקים בצפון ספרד יש סיכוי טוב שתגיעו, הנה מקום שאני מהמר שתראו רק בתמונות. הכפר הקטן קונארה שוכן 70 ק"מ מיקטרינבורג, העיר החמישית בגודלה ברוסיה, בצד המזרחי של הרי האוראל, על התפר שבין אסיה לאירופה. התמקמתם? ב׳חור-על-המפה הזה׳ מתגוררת מזה דורות משפחת קירילוב. ב-1938, כשסרגיי הקטן היה בן 7, אביו גויס, וכמו מיליוני רוסים אחרים נבלע במלחמה האדירה. בתום המלחמה סרגיי למד נפחות, נגרות, בקיצור לעבוד עם הידיים ובשעות הפנאי הוא שיפץ וייפה את הבית של המשפחה. פסלים של נוער סובייטי חלוצי, דקורציה מהמסורת העממית, פופ סיני והודי ומוטיבים מאמנות רוסית שראה במגזינים בספרייה בעיר הגדולה החלו למלא את כל קירות, גגות וחצרות הבית. סרגיי קירילוב מת בשנת 2002, אבל למי שבמקרה עובר באזור, המשפחה תפתח את השער והדלתות לעולם הקסום שיצר.
בית קירילוב. דקורציה מהמסורת העממית
לעיר שארטר, כ-90 ק"מ דרומית לפריז, דווקא מגיעים במיוחד, מאות אלפי תיירים. הקתדרלה הענקית והעתיקה מראשית המאה ה-13, היא היעד המועדף עליהם, ובצדק. אבל אם כבר הגעתם לשם לחזות בארכיטקטורה הגותית במיטבה, בפיסול, תבליטים ויצירות האמנות, כדאי מאד לבקר גם ב-Maison Picassiette, הבית הקטן והמופלא שיצר ריימונד איזידור בין השנים 1938 ועד מותו ב-1964. למעשה, איזידור שיבץ את כל קירות הבית, מבחוץ ומבפנים, את שבילי הגינה, הריהוט, המזרקה, מזבחות, פסלים שיצר וכל אובייקט פנוי במוזאיקה מרהיבה שיצר משברי חתיכות קרמיקה, פיסות מתכת, צלחות שבורות ועוד. הטכניקה שגאודי הביא לשיאה בברצלונה, מהדהדת ביופי נדיר גם כאן. למותר לציין שהקתדרלה, קדושים ומוטיבים נוצריים מככבים בו.
Maison Picassiette. מוזאיקה מרהיבה
כתב העת Raw Art, מהחשובים בתחום אמנות האאוטסיידרים טוען שקיימים ברחבי העולם מאות, ואולי אף למעלה מאלף מבנים, גנים, בתים וסביבות שנחלמו, עוצבו ונבנו על ידי אמנים-שלא מן השורה. מגני האבן והפסלים האדירים שבנה פקיד ממשלתי הודי למרגלות ההימלאיה, לבית הינשוף שיצרה הלן מרטינס בעיירה הקטנה ניו-בתסדה בדרום אפריקה, ושבו בנתה מעין תיבת נח ענקית שכוללת פסלי אבן, זכוכית ובטון של עשרות חיות, אנשים רבים, מסתבר, החליטו שקירות עם חלונות ודלתות, גינה עם כמה שיחים ועצים, זה לא בית החלומות שלהם.
הארמון האידאלי. אבני חול שעוצבו על ידי מים והתקשו עם הזמן
נסיים את הסיור-המשולש שלנו עם אחד המפורסמים שבהם, גם הוא בצרפת. פרדיננד שבאל (Cheval – 1836-1924) עבד כדוור, וחי חיים צנועים גם אחרי שאשתו נפטרה והוא נותר לבדו לטפל בבנו. ב-1878, שנה אחרי שגם בתו אליס נפטרה בגיל צעיר, הוא חווה חיזיון אותו תיאר כך:
"הלכתי מהר מאד כשרגלי נתקלה במשהו ועפתי כמה מטרים קדימה. רציתי להבין מה קרה, וראשי הסתחרר. היה לי חלום שבו רציתי לבנות ארמון, טירה, או מערות, קשה לי להסביר זאת. לא סיפרתי לאיש כי לא רציתי שיצחקו עלי. כעבור חמש-עשרה שנה, כשכמעט שכחתי מהחלום, הרגל שלי הזכירה לי אותו. ניתקלתי באבן שכמעט גרמה לי ליפול. רציתי לדעת איזו מין אבן גרמה לכך. זו היתה אבן בעלת צורה מאד מוזרה, ושמתי אותה בכיס. למחרת, הלכתי לאותו מקום. מצאתי עוד אבנים, יותר יפות. אספתי אותן שם, במקום ההוא, והתמלאתי שמחה. זו אבן-חול שעוצבה על ידי מים, והתקשתה על ידי כוחו של הזמן. זה היה פסל כל כך מוזר, שבלתי אפשרי לאדם לחקותו. היא ייצגה חיות, יצורים, צורות. אמרתי לעצמי: ׳אם הטבע מוכן לייצר פסלים, אני אעשה את הארכיטקטורה והבניה׳".
וכך היה. במשך 33 השנים הבאות, בעודו מחלק את הדואר בעיירה הוטריב שבדרום מזרח צרפת, הוא אסף את האבנים שהתאהב בהן, והביא אותן לגינת ביתו. בהתחלה אסף את האבנים בכיסו ובתיק המכתבים. אחר כך החל נושא עמו סל מיוחד, ולבסוף היה אוסף אותן עם מריצה. התוצאה היא Palais Ideal – הארמון האידיאלי, שכולו בנוי מהאבנים, מאובנים, צדפים שמצא, גילף, חצב ועיצב. צריחים, מדרגות לולייניות, פסלים, חדרים, עיטורים וגומחות עם דגמים חצובים של מקדשים וארמונות מכל העולם, יצרו את אחד המבנים המדהימים שבנה אדם אחד. המבנה היפנט את הסוריאליסטים, את פיקאסו, ניקי דה סנט-פאל, והבמאית הדגולה אנייס ורדה. מקס ארנסט יצר בהשראתו את אחד הקולאז'ים היפים שלו, "הדוור שבאל". כן, החלום שהתעורר מהתקלות באבן סוררת, הוא כיום אתר מורשת בצרפת, תזכורת לכולנו שהיופי טמון במרווח שבין המוכר למוזר, בין היומיומי לחריג, ובין המציאות והחלום.
"הלכתי מהר מאד כשרגלי נתקלה במשהו ועפתי כמה מטרים קדימה. רציתי להבין מה קרה, וראשי הסתחרר. היה לי חלום שבו רציתי לבנות ארמון, טירה, או מערות, קשה לי להסביר זאת. לא סיפרתי לאיש כי לא רציתי שיצחקו עלי. כעבור חמש-עשרה שנה, כשכמעט שכחתי מהחלום, הרגל שלי הזכירה לי אותו. ניתקלתי באבן שכמעט גרמה לי ליפול. רציתי לדעת איזו מין אבן גרמה לכך. זו היתה אבן בעלת צורה מאד מוזרה, ושמתי אותה בכיס. למחרת, הלכתי לאותו מקום. מצאתי עוד אבנים, יותר יפות. אספתי אותן שם, במקום ההוא, והתמלאתי שמחה. זו אבן-חול שעוצבה על ידי מים, והתקשתה על ידי כוחו של הזמן. זה היה פסל כל כך מוזר, שבלתי אפשרי לאדם לחקותו. היא ייצגה חיות, יצורים, צורות. אמרתי לעצמי: ׳אם הטבע מוכן לייצר פסלים, אני אעשה את הארכיטקטורה והבניה׳".
וכך היה. במשך 33 השנים הבאות, בעודו מחלק את הדואר בעיירה הוטריב שבדרום מזרח צרפת, הוא אסף את האבנים שהתאהב בהן, והביא אותן לגינת ביתו. בהתחלה אסף את האבנים בכיסו ובתיק המכתבים. אחר כך החל נושא עמו סל מיוחד, ולבסוף היה אוסף אותן עם מריצה. התוצאה היא Palais Ideal – הארמון האידיאלי, שכולו בנוי מהאבנים, מאובנים, צדפים שמצא, גילף, חצב ועיצב. צריחים, מדרגות לולייניות, פסלים, חדרים, עיטורים וגומחות עם דגמים חצובים של מקדשים וארמונות מכל העולם, יצרו את אחד המבנים המדהימים שבנה אדם אחד. המבנה היפנט את הסוריאליסטים, את פיקאסו, ניקי דה סנט-פאל, והבמאית הדגולה אנייס ורדה. מקס ארנסט יצר בהשראתו את אחד הקולאז'ים היפים שלו, "הדוור שבאל". כן, החלום שהתעורר מהתקלות באבן סוררת, הוא כיום אתר מורשת בצרפת, תזכורת לכולנו שהיופי טמון במרווח שבין המוכר למוזר, בין היומיומי לחריג, ובין המציאות והחלום.