זמן קריאה : 10:45 דקות
בעתיד יצירות אמנות יהיו פרי שיתוף פעולה בין אמנים לבינה מלאכותית
ראיון עם פרופ׳ ג׳ואנה זילינסקה, ראש המחלקה לניו מדיה ותקשורת באוניברסיטת גולדסמית׳
מאת דנה גילרמן
באוקטובר נפל דבר בשוק האמנות הבינלאומי: ציור השמן ״דיוקנו של אדמונד בלאמי״, שנוצר על ידי אלגוריתם, נמכר בכריסטיס ניו יורק ב-430 אלף דולר. מאחורי הציור עמד קולקטיב אמנים מפריז בשם Obvious Art אך החתימה המתנוססת עליו היתה של האלגוריתם שיצר אותו: min max Ex[log(D(x))] + Ez[log(1-D(G(z)))]. האלגוריתם (בשם GANs) הוזן ברצף של 15 אלף דיוקנאות שצוירו בין המאות ה-14-וה-20 ומהם יצר דיוקן שנראה כמו, מתנהג כמו, אבל חדש.
זו לא הפעם הראשונה שאמנות נוצרת על ידי בינה מלאכותית אך זו בהחלט הפעם הראשונה שהיא מוצעת למכירה על ידי בית מכירות יוקרתי וחשוב, ונמכרת במחיר גבוה בהרבה ממחירה ההתחלתי שעמד על 10 אלף דולר. לכן אפשר לראות בזה קודם כל הכרה בחשיבותה של הבינה המלאכותית בעולם האמנות. מתישהו בעתיד, זו תהיה העבודה הראשונה שהחלה מהלך רדיקלי, היסטורי.
פרופ׳ ג׳ואנה זילינסקה, ראש המחלקה לניו מדיה ותקשורת באוניברסיטת גולדסמית׳, פחות מתרגשת מהמאורע. ״בשבילי הסיפור הזה הוא יותר יחסי ציבור לדיון הרחב שנוגע לתעשיית ה-AI והרובוטיקה״, היא אומרת בביקורה בארץ. ״הרי ברור שאף אחד לא קונה אמנות רק בגלל שהיא יפה. אנשים ישלמו הרבה כסף על רמברנדט אמיתי אבל כשהם יגלו שהוא מזויף, זה יהיה חסר ערך. אז הסיפור הזה על האלגוריתם הוא מעניין במובן הזה שהוא גורם לאנשים לשאול האם גורם לא אנושי יכול לייצר אמנות, הוא שם על השולחן את המחשבות שלנו על מקוריות, שאלת המחבר, זכויות יוצרים וכדומה״.
ראיון עם פרופ׳ ג׳ואנה זילינסקה, ראש המחלקה לניו מדיה ותקשורת באוניברסיטת גולדסמית׳
מאת דנה גילרמן
באוקטובר נפל דבר בשוק האמנות הבינלאומי: ציור השמן ״דיוקנו של אדמונד בלאמי״, שנוצר על ידי אלגוריתם, נמכר בכריסטיס ניו יורק ב-430 אלף דולר. מאחורי הציור עמד קולקטיב אמנים מפריז בשם Obvious Art אך החתימה המתנוססת עליו היתה של האלגוריתם שיצר אותו: min max Ex[log(D(x))] + Ez[log(1-D(G(z)))]. האלגוריתם (בשם GANs) הוזן ברצף של 15 אלף דיוקנאות שצוירו בין המאות ה-14-וה-20 ומהם יצר דיוקן שנראה כמו, מתנהג כמו, אבל חדש.
זו לא הפעם הראשונה שאמנות נוצרת על ידי בינה מלאכותית אך זו בהחלט הפעם הראשונה שהיא מוצעת למכירה על ידי בית מכירות יוקרתי וחשוב, ונמכרת במחיר גבוה בהרבה ממחירה ההתחלתי שעמד על 10 אלף דולר. לכן אפשר לראות בזה קודם כל הכרה בחשיבותה של הבינה המלאכותית בעולם האמנות. מתישהו בעתיד, זו תהיה העבודה הראשונה שהחלה מהלך רדיקלי, היסטורי.
פרופ׳ ג׳ואנה זילינסקה, ראש המחלקה לניו מדיה ותקשורת באוניברסיטת גולדסמית׳, פחות מתרגשת מהמאורע. ״בשבילי הסיפור הזה הוא יותר יחסי ציבור לדיון הרחב שנוגע לתעשיית ה-AI והרובוטיקה״, היא אומרת בביקורה בארץ. ״הרי ברור שאף אחד לא קונה אמנות רק בגלל שהיא יפה. אנשים ישלמו הרבה כסף על רמברנדט אמיתי אבל כשהם יגלו שהוא מזויף, זה יהיה חסר ערך. אז הסיפור הזה על האלגוריתם הוא מעניין במובן הזה שהוא גורם לאנשים לשאול האם גורם לא אנושי יכול לייצר אמנות, הוא שם על השולחן את המחשבות שלנו על מקוריות, שאלת המחבר, זכויות יוצרים וכדומה״.
פרופ׳ ג׳ואנה זילינסקה
זילינסקה (47), ילידת פולין, פרופ׳ לניו מדיה ותקשורת באוניברסיטת גולדסמית׳ היוקרתית בלונדון, הגיעה לביקור בחודש שעבר כאורחת בכנס ״עיצוב, אמנות ורובוטיקה״ שיזמו בצלאל ואוניברסיטת בן-גוריון. ההרצאה שלה עסקה באינטליגנציה מלאכותית, ביישומיה השונים בעולם האמנות, בשאלת מעמדו הייחודי של האמן ובפרוייקטים משולבים - אדם ומכונה - שהם האופציה לעתיד.
זהו ביקורה הראשון בארץ, שבמהלכו ביקרה גם בירושלים וביד ושם, ולרגע לא היתה לה דילמה אם להגיע או לא. ״אני לא תומכת ב-BDS״, היא אומרת. ״אני פולניה וההיסטוריה של היהודים והפולנים היא מורכבת. נושאים פוליטיים ונושאים של צדק קרובים לליבי ואני רואה את הדבר הנכון לבוא ולדבר עם אקדמאים ואמנים ישראלים. הם בעצמם נמצאים במצב קשה ולא תמיד מסכימים עם המצב והעמדה של הממשלה. בשבילי זו עמדה אתית. זה היה ביקור מאוד מעניין ואני מקווה לחזור״.
זילינסקה למדה בלונדון תיאוריה, פילוסופיה ומאוחר יותר צילום ואלה משולבים בעבודתה, גם בתיאוריה וגם ביצירה. יש לה ידע עשיר, מחשבה מקורית, חיבורים לא שגרתיים, וכל זה בדיבור מהיר מאוד, באנגלית שוטפת, עם רמזים קלים לשפת מוצאה. היא פרסמה עד עכשיו שבעה ספרים, שניים מהם בשנה האחרונה. אפשר לומר שהמשותף להם הוא העיסוק בקץ האדם והצעת חזון אחר. Nonhuman Photography מציע פילוסופיה חדשה של צילום החורגת מעבר למושגים ההומניסטיים ובוחן את שיטות ההדמיה שמהן האדם נעדר, הן כסובייקט והן כסוכן. The End of Man A Feminist Counterapocalypse בוחן מחדש את נבואת הקץ של בני האדם ומציע חזון פמיניסטי אנטי אפוקליפסי המאתגר רבים מהפתרונות הגבריים והטכניים למשברים שעל כדור הארץ.
זהו ביקורה הראשון בארץ, שבמהלכו ביקרה גם בירושלים וביד ושם, ולרגע לא היתה לה דילמה אם להגיע או לא. ״אני לא תומכת ב-BDS״, היא אומרת. ״אני פולניה וההיסטוריה של היהודים והפולנים היא מורכבת. נושאים פוליטיים ונושאים של צדק קרובים לליבי ואני רואה את הדבר הנכון לבוא ולדבר עם אקדמאים ואמנים ישראלים. הם בעצמם נמצאים במצב קשה ולא תמיד מסכימים עם המצב והעמדה של הממשלה. בשבילי זו עמדה אתית. זה היה ביקור מאוד מעניין ואני מקווה לחזור״.
זילינסקה למדה בלונדון תיאוריה, פילוסופיה ומאוחר יותר צילום ואלה משולבים בעבודתה, גם בתיאוריה וגם ביצירה. יש לה ידע עשיר, מחשבה מקורית, חיבורים לא שגרתיים, וכל זה בדיבור מהיר מאוד, באנגלית שוטפת, עם רמזים קלים לשפת מוצאה. היא פרסמה עד עכשיו שבעה ספרים, שניים מהם בשנה האחרונה. אפשר לומר שהמשותף להם הוא העיסוק בקץ האדם והצעת חזון אחר. Nonhuman Photography מציע פילוסופיה חדשה של צילום החורגת מעבר למושגים ההומניסטיים ובוחן את שיטות ההדמיה שמהן האדם נעדר, הן כסובייקט והן כסוכן. The End of Man A Feminist Counterapocalypse בוחן מחדש את נבואת הקץ של בני האדם ומציע חזון פמיניסטי אנטי אפוקליפסי המאתגר רבים מהפתרונות הגבריים והטכניים למשברים שעל כדור הארץ.
עבודה של פיטר ביילס מ-1988 שנוצרה בשיתוף אלגוריתם
תפיסת העולם של זילינסקה לגבי המשמעות של בינה מלאכותית באמנות ובכלל היא של המשכיות. ״אם נחזור רגע לדוגמה של רמברנדט, אז נכון שזה שונה״, היא מדייקת. ״פה את משלמת על חתימה ופה על רעיון אבל זו לא הפעם הראשונה. בתחילת 1950 היו אמנים שציירו עם רובוטים. בתחילת שנות השבעים היתה תערוכה בלונדון שעסקה באמנות הסייבורג ובשנה שעברה תערוכה בפריז שהראתה את כל ההיסטוריה של רובוטיק ארט משנות החמישים. אז נכון שעכשיו תכנתו אלגוריתם לבצע משהו אך באותו מובן לאולד מאסטרס ולחילופין לדמיאן הירסט היה רעיון והם שכרו אנשים לבצע אותו, וחתמו עליו בסוף. אז פה מדובר באדם אנושי ופה באלגוריתם אבל מה שאני רוצה להראות שאולי ההבדלים הם לא כל כך אבסולוטיים במובן הזה שאנחנו בעצמנו, באופן מסוים, מורצים על ידי אלגוריתם. הגופים שלנו מונעים על ידי DNA שמוביל להתנהגויות מסוימות. זה לא בא לומר שאנחנו מתוכנתים מראש. ברור שהגוף שלנו מושפע מהסביבה התרבותית שלנו. אבל יש דברים שקורים, אנחנו לא יכולים לשלוט בהסמקה, או במוות ולפעמים אנשים מייצרים אמנות, שהיא סוג של טעות, כשהם בהתקף מאניה, דיכאון או חרדה. במובן הזה אמנות אולי מריצה אלגוריתם כבר הרבה זמן - אלגוריתם שלא רק נכתב על ידי בני אדם אלא גם פועל בתוך בני האדם.
האלגוריתם הזה נמצא גם בהתנהגויות תרבותיות. תסתכלי על תצלומים שאנשים מפרסמים. רוב התמונות של תצלומי חתונה ושל חופשות נראים פחות או יותר אותו דבר. יש הבדלים תרבותיים אבל עדיין יש ׳אלגוריתם תרבותי׳ שחוזר על עצמו.
האלגוריתם הזה נמצא גם בהתנהגויות תרבותיות. תסתכלי על תצלומים שאנשים מפרסמים. רוב התמונות של תצלומי חתונה ושל חופשות נראים פחות או יותר אותו דבר. יש הבדלים תרבותיים אבל עדיין יש ׳אלגוריתם תרבותי׳ שחוזר על עצמו.
תצלומי חופשות באינסטגרם שנראים אותו דבר
ואולי הם פשוט מעתיקים האחד מהשני
בהחלט. אבל גם לפני האינטרנט היה סט של ציפיות איך תמונות חתונה צריכות להיראות. אז יש החלטות תרבותיות שחוזרות ומתגלמות. אם את חושבת על תרבות כצורה של שיטה אז אלגוריתם זה חלק מהשיטה. זה לא אומר ששיטה לא יכולה להשתנות כי ברור שהיא יכולה אבל יש מכניזם שמשוכפל בתרבות ואם את מבינה אלגוריתם כסט של נהלים שצריכים להתבצע כדי להשיג משהו אז אלגוריתם לא צריך בהכרח מחשב אלא משהו שהוא צריך להתבצע בו. יש תיאוריות שטוענות שהיקום מתוכנת, אני לא בטוחה שהייתי חותמת על זה אבל פתיחת השאלה הזו של מחשוב מעבר למחשוב מאוד מעניינת עבורי.
בהרצאה שלך אמרת שאם כל כך קל לחקות את הסגנון של האמנים הגדולים - ואת זה אפשר לראות גם בדיוקן שנמכר - המשמעות היא שאמנים גדולים פעלו כמו מכונה
זה ציטוט שקראתי על תבונה מלאכותית במגזין New Scientist, מגזין מדע פופולרי בבריטניה. המאמר הזה מקדם את הרעיון שאולי מה שאנחנו חושבים שהוא גאונות אנושית או מקוריות - אם אתה דתי אתה חושב שזו מתנת האל ואם אתה לא דתי אתה חושב שזה סוג של רוחניות או האישיות שלך - נשלט על ידי סט נוירולוגי ביולוגי. ושוב, זה לא לומר שהאדם הוא סוג של מכונה מבצעת. זה קומבינציה של דברים. הפילוסוף ויליהם פלוסר אמר שאנחנו סוג של אופרטורים, והוא דיבר בעיקר על צלמים. האם זה אפשרי לצלם תמונות יצירתיות? הוא חושב שכן, גם אם אנחנו צריכים לקבל את זה שאנחנו מבצעים את האלגוריתם, שאנחנו כלי ביצוע של המכונה, ואת יכולה להבין את המונח מכונה ברמות שונות: חברה, משפחה, המכונה כסוג של מבנה, מכונה שיש לה את האספקט הטכנולוגי. אז יש לנו את זה ואז השאלה היא איך אנחנו עדיין יכולים לעשות משהו. פלוסר הוא לא פסימיסט או דטרמיניסט, הוא אומר שברגע שאנחנו מקבלים את זה אז אנחנו יכולים לחפש מרחבים של חופש. ביחס לצילום אנחנו עדיין יכולים לעבוד כמעט נגד המערכת, למשל כמו אמנות הגליץ׳, שהופיעה בעשרים השנה האחרונות ובעצם חושפת את הטעות שבמנגנון, את ההחלקה. למשל כשמופיעים פיקסלים במסך שאת לא רוצה. באופן מסוים לחיות עם טכנולוגיה זה לחיות עם גליצ׳ס. כשאת עובדת ב׳סיליקון ואלי׳ את לא רוצה גליצס, הכל צריך להיות מושלם, אבל כשאת אמנית את יכולה להגיד לעצמך: גליצס הם טובים. אז הרעיון של לאתר את הגליצס, לאפשר אותם, אולי זו דרך לחיות עם האפורטורים וגם להיות נגדם.
בהחלט. אבל גם לפני האינטרנט היה סט של ציפיות איך תמונות חתונה צריכות להיראות. אז יש החלטות תרבותיות שחוזרות ומתגלמות. אם את חושבת על תרבות כצורה של שיטה אז אלגוריתם זה חלק מהשיטה. זה לא אומר ששיטה לא יכולה להשתנות כי ברור שהיא יכולה אבל יש מכניזם שמשוכפל בתרבות ואם את מבינה אלגוריתם כסט של נהלים שצריכים להתבצע כדי להשיג משהו אז אלגוריתם לא צריך בהכרח מחשב אלא משהו שהוא צריך להתבצע בו. יש תיאוריות שטוענות שהיקום מתוכנת, אני לא בטוחה שהייתי חותמת על זה אבל פתיחת השאלה הזו של מחשוב מעבר למחשוב מאוד מעניינת עבורי.
בהרצאה שלך אמרת שאם כל כך קל לחקות את הסגנון של האמנים הגדולים - ואת זה אפשר לראות גם בדיוקן שנמכר - המשמעות היא שאמנים גדולים פעלו כמו מכונה
זה ציטוט שקראתי על תבונה מלאכותית במגזין New Scientist, מגזין מדע פופולרי בבריטניה. המאמר הזה מקדם את הרעיון שאולי מה שאנחנו חושבים שהוא גאונות אנושית או מקוריות - אם אתה דתי אתה חושב שזו מתנת האל ואם אתה לא דתי אתה חושב שזה סוג של רוחניות או האישיות שלך - נשלט על ידי סט נוירולוגי ביולוגי. ושוב, זה לא לומר שהאדם הוא סוג של מכונה מבצעת. זה קומבינציה של דברים. הפילוסוף ויליהם פלוסר אמר שאנחנו סוג של אופרטורים, והוא דיבר בעיקר על צלמים. האם זה אפשרי לצלם תמונות יצירתיות? הוא חושב שכן, גם אם אנחנו צריכים לקבל את זה שאנחנו מבצעים את האלגוריתם, שאנחנו כלי ביצוע של המכונה, ואת יכולה להבין את המונח מכונה ברמות שונות: חברה, משפחה, המכונה כסוג של מבנה, מכונה שיש לה את האספקט הטכנולוגי. אז יש לנו את זה ואז השאלה היא איך אנחנו עדיין יכולים לעשות משהו. פלוסר הוא לא פסימיסט או דטרמיניסט, הוא אומר שברגע שאנחנו מקבלים את זה אז אנחנו יכולים לחפש מרחבים של חופש. ביחס לצילום אנחנו עדיין יכולים לעבוד כמעט נגד המערכת, למשל כמו אמנות הגליץ׳, שהופיעה בעשרים השנה האחרונות ובעצם חושפת את הטעות שבמנגנון, את ההחלקה. למשל כשמופיעים פיקסלים במסך שאת לא רוצה. באופן מסוים לחיות עם טכנולוגיה זה לחיות עם גליצ׳ס. כשאת עובדת ב׳סיליקון ואלי׳ את לא רוצה גליצס, הכל צריך להיות מושלם, אבל כשאת אמנית את יכולה להגיד לעצמך: גליצס הם טובים. אז הרעיון של לאתר את הגליצס, לאפשר אותם, אולי זו דרך לחיות עם האפורטורים וגם להיות נגדם.
מריו קלינגמן. A smoke and mirror effect
איך מבדילים בין אמנות גליץ׳ שכזו לבין אמנות שמשרתת רק אידיאל של יופי והיקסמות?
אני אציע שזו אמנות ששואלת שאלות קונספטואליות על טכנולוגיה ובינה מלאכותית, על גבולות, ולא משתמשת בזה רק כדי לייצר תוצרים יפים. בשבילי הדבר המעניין ביותר קורה במרחב שבין ויזואליות, ביקורת חברתית, חקר תרבותי ופילוסופי. אמנות היא דרך דמוקרטית יותר להעלות שאלות כאלה ובגלל זה אני כל כך ביקורתית כלפי אמנים כמו מריו קלינגמן (Mario Klingemann) וממו אקטן (Memo Akten) שמשתמשים בטכנולוגיה החדשה רק כדי לפתות את הצופה, להמם אותו. אני קוראת לזה A smoke and mirror effect (מושג מעולם הקוסמות שגורמת לישות להיראות מרחפת בחלל ריק. ד.ג.) אלה עבודות שלא מכניסות אותך לקופסה השחורה, לא נותנות לך לדעת בכלל שיש קופסה שחורה ובה סט של חוקים חבויים.
יש אנשים שאומרים שלאמנות יש זכות לעשות זאת. להשתמש בטריקים. כמובן, אבל מבחינתי אמנות כזו יכולה להיות מסוכנת ומזיקה במובן הזה שהיא יוצרת קהל פאסיבי, שלא שואל שאלות. זה כמו Candy Crash, כמו סוכר. זה כיף, ממכר, מענג, אבל האם זה טוב לך?
יש אמן פורטוגזי בשם ליאונל מורה (Moura) שמלמד רובוטים קטנים לצייר. מה שמעניין בו זה לא רק האמנות אלא גם השיח שלו על האמנות, איך הוא מתאר את העשייה כשיתוף פעולה עם המכונה. כמובן שיש את האמן שמחליט על הפרויקט אבל זו יצירה משותפת שמוותרת על הגישה הגברית בעלת החשיבות העצמית של האמן כ-I, ME, AND ONLY MYSELF. אני מוצאת את זה מעניין יותר מבחינה פואטית ופילוסופית. אני גם חושבת שבינה מלאכותית יכולה לתת לאמנים כלים חדשים, וגם להגיע לצורות חדשות של ויזואליות. שאין לנו עדיין.
אני אציע שזו אמנות ששואלת שאלות קונספטואליות על טכנולוגיה ובינה מלאכותית, על גבולות, ולא משתמשת בזה רק כדי לייצר תוצרים יפים. בשבילי הדבר המעניין ביותר קורה במרחב שבין ויזואליות, ביקורת חברתית, חקר תרבותי ופילוסופי. אמנות היא דרך דמוקרטית יותר להעלות שאלות כאלה ובגלל זה אני כל כך ביקורתית כלפי אמנים כמו מריו קלינגמן (Mario Klingemann) וממו אקטן (Memo Akten) שמשתמשים בטכנולוגיה החדשה רק כדי לפתות את הצופה, להמם אותו. אני קוראת לזה A smoke and mirror effect (מושג מעולם הקוסמות שגורמת לישות להיראות מרחפת בחלל ריק. ד.ג.) אלה עבודות שלא מכניסות אותך לקופסה השחורה, לא נותנות לך לדעת בכלל שיש קופסה שחורה ובה סט של חוקים חבויים.
יש אנשים שאומרים שלאמנות יש זכות לעשות זאת. להשתמש בטריקים. כמובן, אבל מבחינתי אמנות כזו יכולה להיות מסוכנת ומזיקה במובן הזה שהיא יוצרת קהל פאסיבי, שלא שואל שאלות. זה כמו Candy Crash, כמו סוכר. זה כיף, ממכר, מענג, אבל האם זה טוב לך?
יש אמן פורטוגזי בשם ליאונל מורה (Moura) שמלמד רובוטים קטנים לצייר. מה שמעניין בו זה לא רק האמנות אלא גם השיח שלו על האמנות, איך הוא מתאר את העשייה כשיתוף פעולה עם המכונה. כמובן שיש את האמן שמחליט על הפרויקט אבל זו יצירה משותפת שמוותרת על הגישה הגברית בעלת החשיבות העצמית של האמן כ-I, ME, AND ONLY MYSELF. אני מוצאת את זה מעניין יותר מבחינה פואטית ופילוסופית. אני גם חושבת שבינה מלאכותית יכולה לתת לאמנים כלים חדשים, וגם להגיע לצורות חדשות של ויזואליות. שאין לנו עדיין.
ליאונל מורה. מלמד רובוטים לצייר
כמו מה?
אנחנו לא יודעים, וזה הדבר המעניין. ניעה ארליך הציגה בהרצאה שלה דימויים שמזוהים על ידי מחשבי בינה מלאכותית, ואנחנו לא יכולים לזהות אותם, כי אנחנו לא רואים אותם כך. היא נתנה דוגמה של האמן טום וויט שיצר ציור של קרציה באמצעות אלגוריתם. הציור זוהה על ידי מערכות נוירונים אחרות כקרציה האידאלית ביותר בשעה שאנחנו כלל לא זיהינו אותו כקרציה. כך שהשאלה היא מי הקהל של הדימוי הספציפי הזה. אמנות AI יכולה לשאול שאלות על צורות הקליטה שלנו: מה אנחנו רואים איך אנחנו רואים אבל גם מה ואיך אנחנו לא רואים וזו גם שאלה פוליטית. את מי אנחנו לא רואים, איך אנחנו לא רואים, מה הקווים והגבולות של הוויזואליות שלנו וכמובן בכל קונטקסט פוליטי - לא רק בישראל - השאלה של לראות ולא לראות, האם אנחנו מרשים לעצמנו לראות ומה אנחנו מעוורים את עצמנו מפניו. למי מותר ולמי לא מותר, מי בפנים ומי בחוץ, מה אנחנו לא יכולים לומר ואיך כן. המתודה שלי, שהיא יותר אמנותית, היא בדיוק ליצור את הקשרים הלא צפויים כי מבחינתי זה הדבר המעניין ביותר והיצירתי ביותר. אולי בינה מלאכותית יכולה ללמד אותנו את זה - ליצור קשרים בין דברים שלא היינו מייצרים בעצמנו, לאפשר לנו לראות אחרת.
אנחנו לא יודעים, וזה הדבר המעניין. ניעה ארליך הציגה בהרצאה שלה דימויים שמזוהים על ידי מחשבי בינה מלאכותית, ואנחנו לא יכולים לזהות אותם, כי אנחנו לא רואים אותם כך. היא נתנה דוגמה של האמן טום וויט שיצר ציור של קרציה באמצעות אלגוריתם. הציור זוהה על ידי מערכות נוירונים אחרות כקרציה האידאלית ביותר בשעה שאנחנו כלל לא זיהינו אותו כקרציה. כך שהשאלה היא מי הקהל של הדימוי הספציפי הזה. אמנות AI יכולה לשאול שאלות על צורות הקליטה שלנו: מה אנחנו רואים איך אנחנו רואים אבל גם מה ואיך אנחנו לא רואים וזו גם שאלה פוליטית. את מי אנחנו לא רואים, איך אנחנו לא רואים, מה הקווים והגבולות של הוויזואליות שלנו וכמובן בכל קונטקסט פוליטי - לא רק בישראל - השאלה של לראות ולא לראות, האם אנחנו מרשים לעצמנו לראות ומה אנחנו מעוורים את עצמנו מפניו. למי מותר ולמי לא מותר, מי בפנים ומי בחוץ, מה אנחנו לא יכולים לומר ואיך כן. המתודה שלי, שהיא יותר אמנותית, היא בדיוק ליצור את הקשרים הלא צפויים כי מבחינתי זה הדבר המעניין ביותר והיצירתי ביותר. אולי בינה מלאכותית יכולה ללמד אותנו את זה - ליצור קשרים בין דברים שלא היינו מייצרים בעצמנו, לאפשר לנו לראות אחרת.
טום וויט, כך נראית קרציה בעיני המחשב
בימים אלו מוצגת תערוכה של פייר וויג בגלריה סרפנטיין, בלונדון, שבה הוא מציג רצפים של דימויים שנוצרו מתרגום מחשבות של אנשים במכשיר אמ.אר.אי. על סוג כזה של שיתופי פעולה את מדברת?
במובן מסוים כן, אך את לא באמת יודעת איך יצרו את הדימויים האלה. דיברתי עם אחד העובדים בגלריה והם דיברו על זה כעל קסם: ׳זה הכל בינה מלאכותית, זה הכל למידה, זה הכל אינטליגנציה׳. כשמתחילים לחשוב על זה כמובן שהכל מתפרק כי אין עדיין סריקת מחשבות״
אז זה שקר? אני האמנתי לזה
זו האמנות. לגרום לך להאמין במה שאת רואה אבל זה לא, זה Smoke and mirrors. זה הסיפור, אבל לא באמת כפי שמסופר. הוא מראה משהו אבל לא חושף את מלאכת התרגום, משהו תורגם אבל אף אחד לא באמת יודע מה. הסריקה כנראה בוצעה אבל הרגע של הפרשנות - זו הקופסה השחורה. זה לא כמו לתרגם אנגלית לעברית, נכון? ואם דיברתי על אמנות הגליץ׳, אז וויג מרמז על הקופסה השחורה - על מה שאנחנו לא יודעים - דרך אלמנט נוסף שהוא מציג בגלריה ואלה מאות הזבובים שנמצאים בכל מקום עפים, מתים, נכנסים לתוך השיער שלי. הם מעלים את השאלה מה הם עושים פה, ואיזה מערכת תצמח יום אחד, שנוכל לקרוא באמצעותה מחשבות״.
במובן מסוים כן, אך את לא באמת יודעת איך יצרו את הדימויים האלה. דיברתי עם אחד העובדים בגלריה והם דיברו על זה כעל קסם: ׳זה הכל בינה מלאכותית, זה הכל למידה, זה הכל אינטליגנציה׳. כשמתחילים לחשוב על זה כמובן שהכל מתפרק כי אין עדיין סריקת מחשבות״
אז זה שקר? אני האמנתי לזה
זו האמנות. לגרום לך להאמין במה שאת רואה אבל זה לא, זה Smoke and mirrors. זה הסיפור, אבל לא באמת כפי שמסופר. הוא מראה משהו אבל לא חושף את מלאכת התרגום, משהו תורגם אבל אף אחד לא באמת יודע מה. הסריקה כנראה בוצעה אבל הרגע של הפרשנות - זו הקופסה השחורה. זה לא כמו לתרגם אנגלית לעברית, נכון? ואם דיברתי על אמנות הגליץ׳, אז וויג מרמז על הקופסה השחורה - על מה שאנחנו לא יודעים - דרך אלמנט נוסף שהוא מציג בגלריה ואלה מאות הזבובים שנמצאים בכל מקום עפים, מתים, נכנסים לתוך השיער שלי. הם מעלים את השאלה מה הם עושים פה, ואיזה מערכת תצמח יום אחד, שנוכל לקרוא באמצעותה מחשבות״.
פייר וויג בגלריה סרפנטיין. המרת מחשבות לדימויים?
האם זה גם מעלה שאלות אתיות חדשות?
בהחלט. ולא שאלות פשוטות כמו האם צריך רובוטים. רובוטים הם לא רק דמויות שמחקות מראה של אנשים, הם גם מערכות שאת לא יכולה לראות אבל הן שולטות בחייך: דרכך לעבודה, חופשות, ביקורת גבולות. אלה אסטרטגיות של כוח, מציאות סודית שנמצאת באנדר גראונד ובאובר גראונד, ואף אחד לא בשליטה. הויכוח עכשיו בארצות הברית נוגע לכוח שיש למדינה. הרבה ארגונים פעלו כדי להחליש אותה. אבל עכשיו ה׳סיליקון ואלי׳ רוצה לקחת את התפקיד של המדינה. אני לא אנטי טכנולוגיה אני אוהבת טכנולוגיה, אני חושבת שאנחנו יצורים טכנולוגיים, השאלה היא רק מי מחזיק בטכנולוגיה הזו ואלו החלטות נעשות. אני חושבת שלא כולנו צריכים ללמוד לכתוב קודים, אבל כולנו צריכים להבין את המכניזם של ייצור הקידוד, להבין איך הדבר הזה עובד ומה ההשלכות שלו על החיים שלנו.
מרבית ההשקעות היום הם סביב זה, שם נמצא הכסף ואני מודאגת מהשימוש הפוליטי שנעשה בזה. קל יותר לייצר כך צורות של הסתרה ורגולציה חברתית. אנשים מסתכלים בזעזוע על מערכת הדירוג החברתי בסין, שמעניקה לאזרחים ציון לפי מצבם הכלכלי, החברתי ומידת הציות שלהם לחוק, אבל המערכת של לייק בפייסבוק היא כבר מערכת שכזו.
המחשבים יודעים עלינו כל כך הרבה, והם מפתחים מחשבה משלהם, וזה מוביל אותי לשאלה נוספת שאותה אני שואלת מחוקי הרובוטיקה של אסימוב, שאומרים תגן על בני האדם, תהיה טוב אליהם. האם בשלב מסוים זה יהווה איום עלינו? אולי הם יהיו כל כך טובים אלינו שהם יאכילו אותנו כל כך טוב, ויעטפו אותנו, כך שיהיה לנו חם, אבל יעשו את זה באופן כל כך אינטנסיבי שאנחנו נחנק ונמות?
בהחלט. ולא שאלות פשוטות כמו האם צריך רובוטים. רובוטים הם לא רק דמויות שמחקות מראה של אנשים, הם גם מערכות שאת לא יכולה לראות אבל הן שולטות בחייך: דרכך לעבודה, חופשות, ביקורת גבולות. אלה אסטרטגיות של כוח, מציאות סודית שנמצאת באנדר גראונד ובאובר גראונד, ואף אחד לא בשליטה. הויכוח עכשיו בארצות הברית נוגע לכוח שיש למדינה. הרבה ארגונים פעלו כדי להחליש אותה. אבל עכשיו ה׳סיליקון ואלי׳ רוצה לקחת את התפקיד של המדינה. אני לא אנטי טכנולוגיה אני אוהבת טכנולוגיה, אני חושבת שאנחנו יצורים טכנולוגיים, השאלה היא רק מי מחזיק בטכנולוגיה הזו ואלו החלטות נעשות. אני חושבת שלא כולנו צריכים ללמוד לכתוב קודים, אבל כולנו צריכים להבין את המכניזם של ייצור הקידוד, להבין איך הדבר הזה עובד ומה ההשלכות שלו על החיים שלנו.
מרבית ההשקעות היום הם סביב זה, שם נמצא הכסף ואני מודאגת מהשימוש הפוליטי שנעשה בזה. קל יותר לייצר כך צורות של הסתרה ורגולציה חברתית. אנשים מסתכלים בזעזוע על מערכת הדירוג החברתי בסין, שמעניקה לאזרחים ציון לפי מצבם הכלכלי, החברתי ומידת הציות שלהם לחוק, אבל המערכת של לייק בפייסבוק היא כבר מערכת שכזו.
המחשבים יודעים עלינו כל כך הרבה, והם מפתחים מחשבה משלהם, וזה מוביל אותי לשאלה נוספת שאותה אני שואלת מחוקי הרובוטיקה של אסימוב, שאומרים תגן על בני האדם, תהיה טוב אליהם. האם בשלב מסוים זה יהווה איום עלינו? אולי הם יהיו כל כך טובים אלינו שהם יאכילו אותנו כל כך טוב, ויעטפו אותנו, כך שיהיה לנו חם, אבל יעשו את זה באופן כל כך אינטנסיבי שאנחנו נחנק ונמות?
מתוך הפרויקט ״Oscar, the modular body״ שהוצא מהטריאנלה בהונג קונג
בטריאנלה שהתקיימה לאחרונה בהונג קונג צנזרו הרשויות עבודות שעוסקות בעריכת גנים של עוברים ושימוש בתאים אנושיים ואיברים מלאכותיים כדי ליצור אורגניזם חי. הממשלה טענה שזה לא אתי. מה אתי ומה לא?
האמן אדם זרצקי עשה פרויקט בקנזס שבמהלכו הוא הכניס את עצמו לכלוב, לבוש בתחפושת נמר, עם מינים שונים של חיות, שבהם משתמשים בניסויים ביולוגים שונים. ביום השביעי הוא טיגן אותם ואכל אותם. אנשים היו מבועתים ושאלו מה זה וכמה זה נורא אבל בעצם מדענים עושים את זה כל הזמן, ודברים הרבה יותר קשים, וגם אנחנו אוכלים חיות כחלק מהתרבות שלנו. הוא בעצם שאל שאלות על הגישה של אנשים לביואתיקה, מה הם יודעים על ההיסטוריה של האמנות ועל אתיקה. הוא גם גרם לאנשים לשאול שאלות. כל אחד היה צריך להפוך לרגע לפילוסוף ולהשתתף בשיח הזה.
ומה את חושבת על זה? יש גבולות?
כן. אני לא חושבת שאמנות צריכה לעשות הכל. זה צריך להיות בקונטקסט מסוים. מי עושה את זה, לאיזו מטרה. מדענים מייצרים חלקי גוף, מה קורה שאמן עושה את זה ומה ההבדלים ביניהם. האם השאלות האלו משרתות את החברה שלנו? אז במובן מסוים אין לי תשובה מוחלטת. צריך להסתכל על כל פרויקט בנפרד ולשאול אם הוא מצדיק את עצמו, גורם לפרשנות מעניינת, להתבוננות מחדש. אני לא חושבת שאמנים רשאים לעשות הכל.
אבל מי מחליט?
זה בדיוק זה. אצל מי שנמצא הכוח.
האמן אדם זרצקי עשה פרויקט בקנזס שבמהלכו הוא הכניס את עצמו לכלוב, לבוש בתחפושת נמר, עם מינים שונים של חיות, שבהם משתמשים בניסויים ביולוגים שונים. ביום השביעי הוא טיגן אותם ואכל אותם. אנשים היו מבועתים ושאלו מה זה וכמה זה נורא אבל בעצם מדענים עושים את זה כל הזמן, ודברים הרבה יותר קשים, וגם אנחנו אוכלים חיות כחלק מהתרבות שלנו. הוא בעצם שאל שאלות על הגישה של אנשים לביואתיקה, מה הם יודעים על ההיסטוריה של האמנות ועל אתיקה. הוא גם גרם לאנשים לשאול שאלות. כל אחד היה צריך להפוך לרגע לפילוסוף ולהשתתף בשיח הזה.
ומה את חושבת על זה? יש גבולות?
כן. אני לא חושבת שאמנות צריכה לעשות הכל. זה צריך להיות בקונטקסט מסוים. מי עושה את זה, לאיזו מטרה. מדענים מייצרים חלקי גוף, מה קורה שאמן עושה את זה ומה ההבדלים ביניהם. האם השאלות האלו משרתות את החברה שלנו? אז במובן מסוים אין לי תשובה מוחלטת. צריך להסתכל על כל פרויקט בנפרד ולשאול אם הוא מצדיק את עצמו, גורם לפרשנות מעניינת, להתבוננות מחדש. אני לא חושבת שאמנים רשאים לעשות הכל.
אבל מי מחליט?
זה בדיוק זה. אצל מי שנמצא הכוח.