הדיוקן הנשי של דה קונינג / יונתן הירשפלד

וילם דה קונינג, 1986, תצלום: רוברט מייפלת'ורפ
 

נזכרתי בו לאחרונה כשנסעתי בתל אביב ועיני נלכדו בשורה של שלטי פרסומת במרחק של כ-50 מטרים זה מזה, והיבהבו כמו היפנוּט פסיכוטי לתוך התודעה שלי את פניה וגופה של דוגמנית, שאם הבנתי נכון מצויה בהתרגשות גדולה או גירוד מציק, ומנסה לפשוט ולקרוע את בגדיה מעליה, בו בזמן שהיא מביטה כמעולפת בתקרת הסטודיו לצילום שבו היא נמצאת. באחת גמלה בלבי ההחלטה שהדוגמנית הזאת מכוערת. היא מכוערת כי היא מייצגת את שלטון הסחורות. היא מכוערת כי היא מבזה את הנשים שאמורות לרצות להיות כמוה - כלומר מושא למבטם של גברים חולפים במהירות. היא גם מבזה את הגברים שאמורים להימשך אליה מבלי להכיר אותה, והיא מבזה את משרדי הפרסום ואת האשה האמיתית מאחורי הצילום. תחושת הקבס שעלתה בי עוררה אצלי את השאלה האם אין זו בעצם אחת המשימות הדחופות ביותר של האמנות כיום, ואולי מאז ומתמיד, להציב תחליף לאידיאת היופי של השלטון?
 

שנאת נשים בשלטי חוצות
 

יופי, בחברות בני האדם, הוא תמיד דבר דכאני. בחברה אחת נשים קשורות רגליים שאינן יכולות לרוץ הן יפות, בחברה אחרת נשים שלצווארן טבעות, שאם יוסרו תישבר מפרקתן, הן יפות, בחברה אחרת יפות הן המורעבות והחיוורות. היופי מייצר כלכלה עבור הנשים, שהמטבע העיקרי שלה הוא יופי ונוערים ההולכים ואוזלים, והן נידונו לחיות את חייהן בתחושת התרוששות - בעוד שגברים צוברים את הכוח והמעמד אשר הופכים אותם למושכים.
כל זה נכון וידוע, אבל אין שום חובה שכך יהיה הדבר מצד האמנות, היא יכולה להציב מודלים אחרים של יופי, כזה שהוא נשאי של תוכן, יפי פניו של אדם, יופי שאינו מנותק מהאסוציאציות הרוחניות והאינטלקטואליות שיש לנו בנוגע לתוכנו של האדם. יופי הומניסטי.
המקרה של דה קונינג הוא מקרה קשה, מורכב ומשוכלל. מייפלת'ורפ שמפעל חייו כולו הוא בערעור המושגים של השלטון, מושגי היופי אבל גם המושגים על מיניות, משפחה, גבריות וכו', בוחר את דה קונינג שגם מפעלו הוא לצייר נשים נוראיות. 
 

וילם דה קונינג, אשה, 1950-52
 

פמיניסטיות רבות שונאות את דה קונינג ומפרשות את הנשים המפלצתיות שלו כביטוי לשנאת נשים. לטעמי אין דבר רחוק מן האמת מכך, נשותיו של דה קונינג משוחררות מדימוי הדוגמנית, שאפילו אינו עובד עלינו דרך הצינורות האבולוציוניים - שכן הדוגמנית נראית תמיד עקרה, רזה, נערית, נטולת מותניים ושדיים, חיוורת ומעולפת. היא מעוררת פנטזיות אלימוּת יותר מפנטזיות מין, היא נראית כנועה ומובסת יותר מפתיינית (זו אולי הסיבה, אגב, שהפורנוגרפיה ובעקבותיה דורות של צעירים מבינים את האקט המיני  כחלק מהסדר של האלימות יותר מאשר ביטוי של רגש ורוך) - לא, נשותיו של דה קונינג הן גרסאות מודרניות של צלמית הוונוס מווילנדורף: של אלות פריון מודרניות. נשים מיתולוגיות. אמהות גדולות.  זה נכון שהן אינן אשת עסקים בחליפה, מישהו אחר ידאג לדימוי הזה, אבל הן אינן מושא כנוע לאלימות המבט והמעשה של גברים.
הביטו בפניו של דה קונינג מבעד לכישרון של מייפלת'ורפ, לרצועת הסרבל השמוטה והקשת בענן בשחור-לבן שמאחוריו. הביטו בעיניו המנצנצות. דה קונינג יפה. הדוגמניות מכוערות. יפים הם פנים המעלים על לבנו טוּב, יושרה, עושר רוחני, עוצמה אינטלקטואלית, נדיבות ואת מלאוּת החיים אשר נחיו ונרשמו בהם. מכוערות הן הפנים נטולות המאפיינים, המולבנות בתאורה, החושבות עלינו כעל אוטומטים המגיבים מכנית לגירויים. ויפים האנשים האמתיים בחיינו, אותם אנחנו אוהבים.