ראיון עם נורית דוד / חגית פלג רותם

חגית פלג רותם מראיינת את נורית דוד לרגל שיחה על יצירתה, במסגרת סדרת ״דיבור ציור״, שתיערך בבית ספר בסיס לאמנות ב-22.5.
צילומים: רם ברכה, אבי אמסלם

נורית דוד לובשת ופושטת זהויות, ותקופות יצירתה מתקשרות לעומק רב-תרבותי, ונראות או נשמעות לעתים כמסע בעולם. "העבודה הראשונה שלי היא 'אני שנולדתי סינית', אותה הצגתי כשסיימתי את הלימודים במדרשה לאמנות״, אומרת דוד. ״במדרשה היו לי שני מורים חשובים, רפי לביא ויאיר גרבוז, וסיימתי כשאני כותבת טקסטים ארוכים על סדינים, משולבים בצילומים ובמעט מאוד רישום, בחומרים לא עמידים, ציור על שעוונית בטושים ובעפרונות צ'ינוגרף מתקלפים שמרחתי בטרפנטין”.

עבודה זו העניקה את הכותרת שנים אחר כך לתערוכת היחיד שלה, כזוכת פרס רפפורט הראשונה במוזיאון תל אביב, ב-2006, למרות שהייתה עבודה מוקדמת מאוד. היא הוצגה בפתח התערוכה כעבודת מפתח להבנת עולמה של דוד והמציאות רבת הזהויות שהיא מקפלת בעבודותיה: גופי עבודות שלאורך השנים נראים לא כהתפתחות לינארית בעבודת אמן, אלא כתפניות חדות, הפניית עורף אפילו, לכל מה שזוהה איתה בתקופה מסויימת, ומעבר לשפה אמנותית חדשה ושונה, פעם אחר פעם.

דוד גדלה בנס ציונה ב-1952 להורים שעלו מהונגריה, והייתה ילדה אמצעית בין שלוש בנות. אחותה הגדולה נהרגה בתאונת דרכים עם בעלה ושני ילדיה, אחותה הצעירה היא אדריכלית וגם אביה היה אדריכל. את לימודי האמנות סיימה במדרשה לאמנות.

לקראת שיחה שיערכו יאיר גרבוז וטלי תמיר על עבודתה של דוד בסדרה "דיבור ציור" בבית הספר בסיס לאמנות ב-22.5, נורית דוד מדברת על התפניות ביצירתה האמנותית כסוג של יומן, ספר מסע חזותי שמלווה את חייה כאמנית. אחרי אותן עבודות ראשונות, בשנות ה-80 המוקדמות, עשתה תפנית חומרית ורעיונית: "השינוי הסגנוני הראשון היה כמה שנים אחר כך, כשהתחלתי לעשות תחריטים מגפרורים, מקלות ארטיק, קרטון –כמעט הכול כיסיתי בצבע אחיד, עשוי מפיגמנט ואבקת סיד״, היא מתארת. ״למרות שהיה מעבר סגנוני חד, נשארתי בגבולות המילייה שלי – אפשר לומר. לא עשיתי סטייה חריפה – הן נשארו עבודות קונספטואליות, מופשטות למחצה".

גם בהמשך, עם העבודות בסדרה שכינתה "ללמוד כתיבה מעצים" המשיכה לעבוד על מצע דיקט "חצי תבליט וחצי ציור שמן – שגם הם על גבול המותר", היא אומרת באירוניה על שלטון האמנות הקונספטואלית ודלות החומר שהנהיגו ראשי המדרשה, כאסכולה שלטת בשדה האמנות הישראלית. "הבגידה הגדולה במקורותיי הייתה בראשית שנות ה-90 – כשפניתי לציור פיגורטיבי בשמן על בד. הציור הראשון בסדרה היה כשהגעתי לסטודיו, שהיה במקלט, חלצתי סנדל והתחלתי לצייר אותו. הסדרה הבאה שלי הייתה 'ציורי דבלינאים' בעקבות ספרו של ג'יימס ג'ויס, והייתה כלפיי המון ביקורת. טענו שאני לא יודעת לצייר, מה שהיה נכון, ולמרות זאת נכנסתי לשדה בור או אפילו שדה מוקשים".

מה משך אותך לשם?

"נמשכתי אחר האתגר להתמודד עם משהו שמחוצה לי ושונה ממני וגם חשבתי שלא ניתן לעשות קריירה או דרך ארוכה באמנות עם תבליטים מגפרורים, ורציתי קרקע שיש בה הרבה יותר דשן מן העבר", אומרת דוד. "והיו עוד נקודות שעשו לי חשק: ראיתי תערוכה של ציור גרמני משנות ה-80 בביתן הלנה רובינשטיין, תערוכה שאצר יונה פישר. הרחתי את ריח השמן  בציורים, שלא היו כל כך טובים דווקא, אבל היה בזה משהו מושך; ראיתי עוד תערוכה במוזיאון ישראל, של ציור אנגלי, שבעבר סלדתי ממנו במשך שנים, וראיתי שם לראשונה ציור של סטנלי ספנסר”
 

בתחילת שנות ה-2000 למדה בסטודיו לרישום של הנסיך מוויילס בלונדון וב-2006, בתערוכה במוזיאון תל אביב, נקבצו יחד עבודות ממספר תקופות וניתן היה לראות את הדרך האמנותית שעשתה – בין האמנות הקונספטואלית הישראלית לאמנות פיגורטיבית, השואבת מהמקורות הקלאסיים ומהמאסטרים של תקופת הרנסנס. אולם החלק המעניין ביותר בעבודתה הוא חופש התנועה שהיא לוקחת לעצמה במעבר בין סגנונות ונושאים.

"אולי זה קשור גם לתקופה שעברתי טיפול פסיכולוגי – אולי היה בי איזה ייאוש מסוים, איזה כעס מסוים על החיים. אולי העבודות בעשר השנים הראשונות שלי באמנות היו מין אופטימיות אקזיסטנציאליסטית, כאילו אני יכולה לבחור את מה שקורה בחיים, והמשכו בהתפכחות והבנה שהבחירה מה יקרה לא בידי. מעין לדפוק את הראש בקיר. אלו הן 15 השנים של ציור פיגורטיבי שאני נושאת כגיבנת והייתה תקופה שהרגשתי צורך להצטדק. היו אמנים בני דורי שעסקו בציור פיגורטיבי כבר בשנות ה-80, ואחר כך הסתירו את העבודות האלה. ואני דווקא לא מנשלת את הצאצאים הללו מהירושה", היא אומרת ובקולה חיוך. "הציור העביר את המבט שלי מהאירופי ליפן ולמזרח. בתוך הפיגורטיבי עברתי את כל הז'אנרים המוכרים, מטבע דומם לפיגורציה ולנופים".
 
בפודקסט של "הבסיס – שיחות על אמנות ישראלית" יאיר גרבוז אומר עליה שהיא "אמנית מפעלית, תעשיינית של אמנות במובן הכי יפה של המילה: נורית דוד בונה מפעלים מונוליתיים מחוקקת להם חוקי עבודה נוקשים ומייצרת מוצרים רבים, כאילו מסביבה מתקיים ביקוש גדול ודרישה אנרגטית למוצריה".
גרבוז מונה שלוש תקופות עיקריות ביצירתה: "בראשונה הגדירה את עצמה 'אמנית יותר מאשר ציירת', עסקה באמנות פלסטית מושגית ובציור המכיל הרבה מאוד טקסטים. בעיקרה האמנות שלה הציגה התרחקות מכאן ומעכשיו ואימוץ זהויות זרות, מקרינות ומלמדות, המרחיקות עדות". בתקופה השנייה, כפי שגם היא עצמה מתארת כאן, הייתה "פחות אמנית ויותר ציירת", ציוריה בתקופה זו התבססו על אלבום המשפחה ונעו בין ציור לצילום, בין זכרון-עבר להווה. ובתקופה השלישית, הרחיקה לתרבות יפן.
"נורית דויד מתקיימת הכי טוב במקומות שאחרים שואלים מה היא בכלל עושה שם", אומר גרבוז. "יפן נתנה לה ניקיון צורני חומרי וצבעוני ואפשרה לה להיות גולה ללא הגליה, תיירת בסביבה שלה. כאן בישראל היא אינדיבידואליסטית כמנהג המערב ואילו ביפן המדומיינת מקור הכוח היא ציירת פועלת צייתנית".

"היה לי בן זוג יפני ואחרי מותו ב-2004 היה לי עוד יותר ענין באמנות היפנית. זה מדלג, אני רואה את ההשפעות של המזרח ושל אירופה כמייצגות שני אספקטים - אירופה יותר לכיוון הגרוטסקי, היא נותנת לי חומר טוב לבטא סבל; ואת המזרח אני רואה יותר כסוג של עמקות רצינית ואיזושהי שלוות נפש”.

"ניסיון כושל. הייתה לי גם סדרת ציורים 'המקדש המוזהב' לפי ספרו של יוקיאו מישימה. בציורים האלה אני מציגה קואן – שאלה שאין עליה תשובה ברורה, שהיא חלק מתרגול של נזיר מתלמד".

היית נזירה מתלמדת?

"לא הצלחתי בכך ממש, אבל לא רחוק לומר שיש בי אספקט נזירי. אם כי אולי זה לא התבטא בציורים הבולימיים שלי, שאליהם ניסיתי להכניס הכול – כמעט הכול, אולי חוץ ממיניות, שאין בציור שלי".

גרבוז ותמיר בשיחתם יעסקו בציור "אבי והחתן" מסדרת "קיץ נצחי", ציורי נוף בהשראת ציור יפני קלאסי, בפאלטת צבעים שחומה, מוארת וזהובה, מנוקדים בדמויות ובפריחה, זרימה וצמיחה. במבט מעמיק הם מתגלים כהרכבים כאוטיים של עולמות שבריריים ומוזרים, תמיד בסכנת התפרקות ופרידה של חלקי היקום זה מזה.

בתערוכה "דאגה לדואבים”, בגלריה גבעון, הצגת ציורים תלויים באלכסון. את משבשת במודע את נקודת המבט, מערערת את האחיזה של הצופה.

"ב'דאגה לדואבים' ציירתי בית חולים על גבי פיגומי בנייני הבאוהאוס ושמלות כלה מבתי הבאוהאוס. אלה הם ציורים ארכיטקטוניים. אחר כך בתערוכה 'בגדים לשום אדם' הצבתי חלק מהעבודות על כני פוליגל – כמו גזרות".

לפני מספר שנים עברה דוד לחיפה והתגוררה בה שנה וחצי, עד שחזרה לתל אביב. לדבריה, חלק מהמעברים הסגנוניים בעבודותיה מתקשר באופן ישיר או עקיף למעברי הבתים והסטודיואים שלה. "בחיפה התחלתי להשתמש בתוכנת וקטור של מחשב, שמתאימה לי ככפפה ליד ואני מאוד אוהבת את התהליך שבו אני יוצרת ציור על המחשב וחותכת בפלוטר את המגזרות ועובדת כמו בספרוני צביעה לילדים”.

זה לא משבש את כתב היד שלך?

"אין לי כתב יד. כמו שאת רואה. השטוח הזה היה כבר בתבליטים. אני חושבת שאם הייתי עוברת ישירות מהתבליטים לעבודות בוורוד ושחור, שעשיתי בחיפה, זה היה נראה רציף יותר. מה שמשותף להכול – מא' ועד ת' זה התחביר שלי: אני אוהבת לשים זה לצד זה דברים שלא באופן מובן מאליו יושבים יחד. אני חושבת שזה נובע מגישה אובר-ספרותית שלי, אני בונה ציור כמו משפטים בפסקה, ולכן יש לי איזו מגושמות מסויימת שמלווה אותי כל השנים. אין לי את האלגנטיות של מי שעושים דימוי אחד ורקע.
אני חושבת על העבודות כמיצב – לא כל אחת בנפרד, העולם שאמור להתהוות הוא עולם ארכיטקטוני יותר. במכוון עשיתי עבודות שחסרות משהו – כדי שיוכלו להתחבר לאחרות. בתערוכה האחרונה עירבתי ציורים והדפסות גם על הקיר ועל כני פוליגל, וכדי שהם יוכלו לעבוד כאנסמבל, הן גם לא גדולות מאוד".
העבודות של דוד מלוות תמיד במידה של ביקורת עצמית, כאילו היא מתבוננת ושוקלת אותן בעיניים חיצוניות. "יש לי רצון לעשות משהו או לכתוב על ריבוי הסגנונות. יש הרבה אופנים לגשת לזה ואחד מהם הוא ליטרלי – עברתי המון דירות וסטודיואים ומכל מקום צמחה סדרה שהיא תמיד קצת שונה. יש לי איזו תוכנית, שאני מגלה כאן לראשונה, כי אמנם אין קשר ישיר אבל כשאני רואה את הציורים מתקופה מסוימת מיד הם מתקשרים למקום שבו הם נעשו, ויש לי איזו תוכנית כזו לבנות מעין תל אביב אלטרנטיבית – שיש בה גם חיפה ורעננה ורמת גן. לבנות עיר דרך העבודות, ולחשוב על זה לא כשינויים בזמן אלא שינויים במרחב. כמו שבעיר שכונות שונות מתקופות וסגנונות שונים חיים זה לצד זה. אולי זה יומרני מצידי לחשוב על עצמי כעיר – אבל זה מייצג איזו תוכנית שהיא כבר עד הסוף, עד המוות, שזה נושא שאני אוהבת לדבר עליו היום".

למה אוהבת?

"אני משערת שאנשים מתעניינים במצב שבו הם נמצאים. אחרי גיל 50 אמרתי שלא נשאר עוד שום דבר מסקרן מלבד האופן שבו נמות, וזה לא כרוך בעוגמת נפש מבחינתי”.

זה לא מתקשר לדיכאון?

"הדיכאון היה כל החיים – ואני משערת שהוא הוליד חלק גדול מהיצירה שלי, אבל זה לא הדבר המשמעותי בחשיבה על המוות כדבר האחרון".