זמן קריאה : 3:11 דקות
דבי לוזיה, דור שני בגלריה שטרן, היא גם חוקרת תרבות ומחברת הספר "מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך", המנתח את עולם האמנות העכשווי.
טקסט זה לקוח מתוך מדור שבועי שנשלח במייל בכל יום שישי לאלפי מנויים.
להצטרפות לרשימת הדיוור לחץ כאן.
השבוע בעולם האמנות דבי לוזיה 3/8/16
דבי לוזיה אוהבת את חדר הפלאות במוזיאון פתח תקווה ומאוד לא מתרשמת מתערוכות הבוגרים השנה
דבי לוזיה אוהבת את חדר הפלאות במוזיאון פתח תקווה ומאוד לא מתרשמת מתערוכות הבוגרים השנה
תיקון היסטורי
בבית האמנים בתל-אביב מוצגת תערוכה חשובה מאין כמוה, הראויה להיות מוצגת במוזיאון. ״הסיפור שלה״ באוצרותן של רות מרקוס ורותי חינסקי-אמיתי חושפת את פעילותן של 10 אמניות ישראליות בין שנות ה-30 לשנות ה- 70. ד״ר רות מרקוס, מייסדת העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל, ערכה את הספר נשים יוצרות בישראל 1920-1970 שהיווה השראה לתערוכה. במאמר הפותח את קטלוג התערוכה היא כותבת: ״במחקר המגדרי נתפסת ההיסטוריה ההגמונית כ- His-story - הסיפור שלו, וכדי להשלימה ולתקנה יש להביא גם את Her-story - הסיפור שלה. מטרת התערוכה לתקן ולספר את הסיפור של האמניות המוצגות ולהחזירן לשיח אודות האמנות הישראלית, כי בלעדיהן הסיפור של האמנות הישראלית אינו שלם״.
הרעיון לתערוכה הגיע דווקא מבית האמנים ואולי זה יעורר עניין מוזיאלי.
התערוכה אצורה באופן שמדגיש את הסגנונות והנושאים בהם עסקו האמניות. הציורים מזכירים מאד את ציורי האמנים של אותה התקופה וזו ממש לא תערוכה ״נשית״ בעיקרה. עבודות משובחות ומרתקות.
רב שיח בהשתתפות צופיה דקל-כספי, רותי דירקטור, טלי תמיר וברוך בליך יתקיים בשבת 6.8 בשעה 12 בבית האמנים. עד 13.8.
בבית האמנים בתל-אביב מוצגת תערוכה חשובה מאין כמוה, הראויה להיות מוצגת במוזיאון. ״הסיפור שלה״ באוצרותן של רות מרקוס ורותי חינסקי-אמיתי חושפת את פעילותן של 10 אמניות ישראליות בין שנות ה-30 לשנות ה- 70. ד״ר רות מרקוס, מייסדת העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל, ערכה את הספר נשים יוצרות בישראל 1920-1970 שהיווה השראה לתערוכה. במאמר הפותח את קטלוג התערוכה היא כותבת: ״במחקר המגדרי נתפסת ההיסטוריה ההגמונית כ- His-story - הסיפור שלו, וכדי להשלימה ולתקנה יש להביא גם את Her-story - הסיפור שלה. מטרת התערוכה לתקן ולספר את הסיפור של האמניות המוצגות ולהחזירן לשיח אודות האמנות הישראלית, כי בלעדיהן הסיפור של האמנות הישראלית אינו שלם״.
הרעיון לתערוכה הגיע דווקא מבית האמנים ואולי זה יעורר עניין מוזיאלי.
התערוכה אצורה באופן שמדגיש את הסגנונות והנושאים בהם עסקו האמניות. הציורים מזכירים מאד את ציורי האמנים של אותה התקופה וזו ממש לא תערוכה ״נשית״ בעיקרה. עבודות משובחות ומרתקות.
רב שיח בהשתתפות צופיה דקל-כספי, רותי דירקטור, טלי תמיר וברוך בליך יתקיים בשבת 6.8 בשעה 12 בבית האמנים. עד 13.8.
תערוכות בוגרים
השבוע ביקרתי במדרשה ובבצלאל כדי לצפות ביבול השנתי של הבוגרים הטריים. אני יכולה לומר שכמעט מכל תערוכת בוגרים בשני מוסדות אלה אני זוכרת עבודות שהרשימו אותי אבל השנה הרגשתי שהיבול דל במיוחד, שלא לומר משמים.
במדרשה חשתי מבוכה הולכת וגוברת בעוברי מתצוגה לתצוגה, רואה לדוגמא, שורה של כיסאות לבנים באמצע חדר, בלי טקסט, בלי שיש לי את מי לשאול ובלי יכולת לפצח את הקוד הפנימי של האמנית שמרגישה שעבודה זו מסכמת את ארבע שנות לימודיה. וזוהי רק דוגמה אחת. במחלקת האמנות בבצלאל דווקא מצאתי אמנית אחת שמוטב שהיתה חוסכת ממני את הניסיון הפטתי והעילג (המון ״כאילו כזה״) להסביר את עבודתה המרושלת (בכוונה כאילו?). אני מבינה שהבעייה היא כנראה שלי אבל אם אני לא מבינה אז מה יגיד הקהל הרחב שוחר האמנות?
אם אני צריכה לאפיין את העשייה האמנותית על פי הבוגרים, אאמץ את הגדרתה של אחת האמניות בבצלאל שכששאלתי באיזה מדיום היא עובדת, היא ענתה “Mixed media installation”. בעברית זה ״גם חפצים הפזורים במרחב וגם וידאו. ולפעמים גם איזה ציור על הקיר״. במקרה זה קיבלתי גם הסבר עם המון רציונל פילוסופי המבוסס על דלז ודרידה אבל אז מגיע המיצב עצמו ונותרתי אדישה. אז לפעמים ההסבר יכול גם לפגום בחוויה עצמה.
מה כן? היו כמה דברים שעניינו אותי במדרשה והם היו דווקא בעלי אופי תרבותי המבקש לומר משהו על העולם שבו אנו חיים וזה בלט במיוחד בהשוואה לצרות המבט של רוב המציגים, המתמקדים בעיקר בעצמם: עדי קפלן מתעד באופן מאד נוגע ללב את תהליך המעבר שלו מאישה לגבר. נטלי זגדון מאירה זרקור על תהליך החיזור בעולם הדיגיטלי. הבחירה שלה בפורמט אחיד של אייפון והרפטטיביות של ה״מסכים המאויירים״ יוצרים מיצב שמותיר רושם. עוד על תערוכת בוגרי המדרשה (גם על תערוכת לימודי ההמשך בה לא ביקרתי) בכתבה של גליה יהב.
עוד מילה על ציור: ציור שוב איבד ממעמדו בקרב הסטודנטים. אם בעבר ראינו את תחייתו, עתה רוב הציור הוא רע אבל לא ״ציור רע טוב״ אלא ״ציור רע רע״, אם הבנתם למה אני מתכוונת....
בתשובה לשאלתי את אחת הבוגרות בבצלאל מה תעשה עכשיו, ענתה שהיא רוצה להמשיך לתואר שני. המוסד הלימודי הוא מעין רחם מוגן, הסופג את כל הניסיונות האמנותיים של תלמידיו וכך אמנם צריך להיות. אלא שהרצון להישאר ברחם נדמה חזק יותר מהרצון להיפרד ממנו ולצאת לחיים עצמם. על פי התרשמותי, בודדים מהבוגרים יצלחו את תעלת הלידה.
התערוכה בבצלאל נסגרה היום ואילו במדרשה ניתן לבקר עד- 3.8.
השבוע ביקרתי במדרשה ובבצלאל כדי לצפות ביבול השנתי של הבוגרים הטריים. אני יכולה לומר שכמעט מכל תערוכת בוגרים בשני מוסדות אלה אני זוכרת עבודות שהרשימו אותי אבל השנה הרגשתי שהיבול דל במיוחד, שלא לומר משמים.
במדרשה חשתי מבוכה הולכת וגוברת בעוברי מתצוגה לתצוגה, רואה לדוגמא, שורה של כיסאות לבנים באמצע חדר, בלי טקסט, בלי שיש לי את מי לשאול ובלי יכולת לפצח את הקוד הפנימי של האמנית שמרגישה שעבודה זו מסכמת את ארבע שנות לימודיה. וזוהי רק דוגמה אחת. במחלקת האמנות בבצלאל דווקא מצאתי אמנית אחת שמוטב שהיתה חוסכת ממני את הניסיון הפטתי והעילג (המון ״כאילו כזה״) להסביר את עבודתה המרושלת (בכוונה כאילו?). אני מבינה שהבעייה היא כנראה שלי אבל אם אני לא מבינה אז מה יגיד הקהל הרחב שוחר האמנות?
אם אני צריכה לאפיין את העשייה האמנותית על פי הבוגרים, אאמץ את הגדרתה של אחת האמניות בבצלאל שכששאלתי באיזה מדיום היא עובדת, היא ענתה “Mixed media installation”. בעברית זה ״גם חפצים הפזורים במרחב וגם וידאו. ולפעמים גם איזה ציור על הקיר״. במקרה זה קיבלתי גם הסבר עם המון רציונל פילוסופי המבוסס על דלז ודרידה אבל אז מגיע המיצב עצמו ונותרתי אדישה. אז לפעמים ההסבר יכול גם לפגום בחוויה עצמה.
מה כן? היו כמה דברים שעניינו אותי במדרשה והם היו דווקא בעלי אופי תרבותי המבקש לומר משהו על העולם שבו אנו חיים וזה בלט במיוחד בהשוואה לצרות המבט של רוב המציגים, המתמקדים בעיקר בעצמם: עדי קפלן מתעד באופן מאד נוגע ללב את תהליך המעבר שלו מאישה לגבר. נטלי זגדון מאירה זרקור על תהליך החיזור בעולם הדיגיטלי. הבחירה שלה בפורמט אחיד של אייפון והרפטטיביות של ה״מסכים המאויירים״ יוצרים מיצב שמותיר רושם. עוד על תערוכת בוגרי המדרשה (גם על תערוכת לימודי ההמשך בה לא ביקרתי) בכתבה של גליה יהב.
עוד מילה על ציור: ציור שוב איבד ממעמדו בקרב הסטודנטים. אם בעבר ראינו את תחייתו, עתה רוב הציור הוא רע אבל לא ״ציור רע טוב״ אלא ״ציור רע רע״, אם הבנתם למה אני מתכוונת....
בתשובה לשאלתי את אחת הבוגרות בבצלאל מה תעשה עכשיו, ענתה שהיא רוצה להמשיך לתואר שני. המוסד הלימודי הוא מעין רחם מוגן, הסופג את כל הניסיונות האמנותיים של תלמידיו וכך אמנם צריך להיות. אלא שהרצון להישאר ברחם נדמה חזק יותר מהרצון להיפרד ממנו ולצאת לחיים עצמם. על פי התרשמותי, בודדים מהבוגרים יצלחו את תעלת הלידה.
התערוכה בבצלאל נסגרה היום ואילו במדרשה ניתן לבקר עד- 3.8.
פלאי פלאות במוזיאון פתח תקוה
המרחק בין תל-אביב לפתח תקוה הוא פסיכולוגי גרידא, אבל כזה שקשה לי להתגבר עליו, אני מודה ומתנצלת בפני כל הפתח-תקוואים באשר הם. תמיד אמרתי שהקו האדום שלי הוא מחלקת היולדות של בלינסון (שם ביקרתי שלוש פעמים). אבל ממש בהמשך הרחוב, מרחק של שתי דקות בלבד משם, מצוי מוזיאון פתח תקוה לאמנות, אליו הזדמנתי השבוע ואפילו זכיתי לסיור אישי בתערוכה ״מדהים! מהמם! מופלא!״. אכן יצאתי מלאת התפעלות מהעושר, העניין, המחקר והתוצרים בתערוכה זו, העוסקת במדע בדיוני ובהיסטוריה שלו. מטרת התערוכה, על פי הקטלוג, היא לעסוק ״ביחסים המורכבים בין אמנות חזותית למדע דמיוני״. התערוכה מציעה מבט דיאכרוני (היסטורי) על הז׳אנר ויוצרת הקשרים מרתקים.
המרחק בין תל-אביב לפתח תקוה הוא פסיכולוגי גרידא, אבל כזה שקשה לי להתגבר עליו, אני מודה ומתנצלת בפני כל הפתח-תקוואים באשר הם. תמיד אמרתי שהקו האדום שלי הוא מחלקת היולדות של בלינסון (שם ביקרתי שלוש פעמים). אבל ממש בהמשך הרחוב, מרחק של שתי דקות בלבד משם, מצוי מוזיאון פתח תקוה לאמנות, אליו הזדמנתי השבוע ואפילו זכיתי לסיור אישי בתערוכה ״מדהים! מהמם! מופלא!״. אכן יצאתי מלאת התפעלות מהעושר, העניין, המחקר והתוצרים בתערוכה זו, העוסקת במדע בדיוני ובהיסטוריה שלו. מטרת התערוכה, על פי הקטלוג, היא לעסוק ״ביחסים המורכבים בין אמנות חזותית למדע דמיוני״. התערוכה מציעה מבט דיאכרוני (היסטורי) על הז׳אנר ויוצרת הקשרים מרתקים.
דבי לוזיה, דור שני בגלריה שטרן, היא גם חוקרת תרבות ומחברת הספר "מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך", המנתח את עולם האמנות העכשווי.
טקסט זה לקוח מתוך מדור שבועי שנשלח במייל בכל יום שישי לאלפי מנויים.
להצטרפות לרשימת הדיוור לחץ כאן.