זמן קריאה : 3:02 דקות
השדיים בראשית העת החדשה / יונתן הירשפלד
מיניות היא עניין פומבי ופוליטי, והמלחמה עליה ככזו קשורה לכל מלחמות בני אור בבני חושך. לכן היא גם המדיום של המהפכה.
מיניות היא עניין פומבי ופוליטי, והמלחמה עליה ככזו קשורה לכל מלחמות בני אור בבני חושך. לכן היא גם המדיום של המהפכה.
גל השמרנות הנוכחי מזמן לי רגע נפלא של ערבוב הביזניס והפלז'ר. בכוונתי למצות אותו ואולי אגב כך להעיר הערה פילוסופית-תולדות אמנותית קטנה על האופן שבו מיניות נולדה אזוקה לפוליטי ולכן היא ולא אחרת תהיה המדיום של המהפכה. אבל לפני שנגיע לשם, בואו נתחיל בביסים קטנים.
הנה למשל גבריאלה דה ארטז, מאהבתו של אנרי ה 4, "המלך הטוב" שהמיר דתו לקתוליות, ונתן חופש דת לפרוטסטנטים. הנה היא בדיוקן מפורסם מאין כמותו מ 1594 לערך (הצייר לא ידוע ונהוג לכנות את הציוריים האלו "אסכולת פונטנבלו") היא נראית כאן באמבטיה כשלצידה אחותה הצובטת את פטמתה באותה תנועת-חיפש התחנה ברדיו- שאין לטעות בה.
הנושא שעל הפרק הוא כמובן כסף וכח פוליטי. שורת היורשים למלך איננה סגורה. ואם הלחיצה הזו על הפטמה תוציא טיפת חלב, הרי שהציור הזה כמוהו כראיה היסטורית, כתעודה ממש, לכך שהיא בהריון ובנה הוא של המלך ומקומו בתור לכתר מובטח.
יש כאן היפןך בין פנים לחוץ: בפנים היא חסודה ולבושה- בחוץ, היא, ולמרבה הפלא גם אחותה, חשופות לחלוטין. הרעיון הוא פשוט: עבור איכרים אולי, הערום הוא מגונה וארוטי עבור אצילה, מאהבת המלך, הערום חייב להיות פומבי, חייה תלויים בכך, האירוטיות שלה, היא פוליטית.
הנה למשל גבריאלה דה ארטז, מאהבתו של אנרי ה 4, "המלך הטוב" שהמיר דתו לקתוליות, ונתן חופש דת לפרוטסטנטים. הנה היא בדיוקן מפורסם מאין כמותו מ 1594 לערך (הצייר לא ידוע ונהוג לכנות את הציוריים האלו "אסכולת פונטנבלו") היא נראית כאן באמבטיה כשלצידה אחותה הצובטת את פטמתה באותה תנועת-חיפש התחנה ברדיו- שאין לטעות בה.
הנושא שעל הפרק הוא כמובן כסף וכח פוליטי. שורת היורשים למלך איננה סגורה. ואם הלחיצה הזו על הפטמה תוציא טיפת חלב, הרי שהציור הזה כמוהו כראיה היסטורית, כתעודה ממש, לכך שהיא בהריון ובנה הוא של המלך ומקומו בתור לכתר מובטח.
יש כאן היפןך בין פנים לחוץ: בפנים היא חסודה ולבושה- בחוץ, היא, ולמרבה הפלא גם אחותה, חשופות לחלוטין. הרעיון הוא פשוט: עבור איכרים אולי, הערום הוא מגונה וארוטי עבור אצילה, מאהבת המלך, הערום חייב להיות פומבי, חייה תלויים בכך, האירוטיות שלה, היא פוליטית.
דיוקנה של גבריאלה דה ארטז, 1594.
אגב צביטת פטמות היא טקס מקובל וידוע במאות ה- 16 וה- 17. הנה, ראו את ואן המסקרק, בציור מ-1591. הנזירה והנזיר. האגדה מספרת על הנזירה שחשדו בה שזנתה. לצורך הבדיקה הקריב את עצמו נזיר גיבור אחד, והחליט לשכב על הגדר למען הכלל ולצבוט את פטמתה: אם תצא טיפת חלב-היא חטאה ודינה מוות. והנה נס (כפי שניתן לראות בציור) מפטמתה נזל יין. יין - דמו של ישו. אני מכיר אגב, לפחות עוד חמש גרסאות של האגדה הזו.
הנזירה והנזיר, ואן המסקרק, 1591.
מה שחשוב לי שיעבור כאן הוא האופן שבו נתפשו השדיים לאורך הרנסאנס כסמל להזנה, כבעלי זיקה למלוכה, לאלוהות, לטוהר, ובה בעת כחלק מפוליטיקה של מניות ופומביות. אולי המקרה הכי מובהק של ההבנה הזו של השדיים נמצא דווקא ברישומי לאונרדו דה ווינצ'י.
רישומי ליאונרדו דה ווינצ׳י
למי שלא מיד מבין מה הוא רואה: ישנם כאן שני גופים כאילו בראיית רנטגן שקילפה מהם את חיצוניותם. אנו רואים את איבר מינו של הגבר חודר לגוף האישה ומלווים את הזרע במעלה הצינורות המתפתלים-הופ- אל הפטמה. כלומר השד הנשי הוא אתר שבו הופך הזרע, נוזל החיים, לחלב, נוזל ההזנה. השד ממיר את הזרע שיש בו משהו מגונה -לחלב שהוא לבן ותם ובתולי וטהור. השד הוא המקום שבו הפאלוס הקשה של האב הרע, האב המסרס, האב של הדין, הופך לאם הטובה, האם המזינה, האם של החסד (ראו בהקשר הזה "זכרון ילדות של לאונרדו" בתוך ״פרויד מסות נבחרות")
אוקיי, אז למה כל זה חשוב כל כך?- או!, זה חשוב כדי שנבין את העוצמה והרדיקליות של שפריץ הדם על שדיה של יהודית המפורסמת של ארטמיזיה ג'נטילסקי:
זוהי הגרסא המפורסמת (השניה של אותה קומפוזיציה) מ- 1620,שנמצאת כיום באופיצי והיא נושאו של הספר"אלימות וחסד" מאת אווה שטרוסמן פלנזר.
אין בכוונתי להציג כאן סיכום של כל התובנות והפירושים מעוררי ההשראה שקיימים כיום לציור הזה אלא להתמקד בהתזת הדם מצווארו של הקורבן לחזה של יהודית.
אוקיי, אז למה כל זה חשוב כל כך?- או!, זה חשוב כדי שנבין את העוצמה והרדיקליות של שפריץ הדם על שדיה של יהודית המפורסמת של ארטמיזיה ג'נטילסקי:
זוהי הגרסא המפורסמת (השניה של אותה קומפוזיציה) מ- 1620,שנמצאת כיום באופיצי והיא נושאו של הספר"אלימות וחסד" מאת אווה שטרוסמן פלנזר.
אין בכוונתי להציג כאן סיכום של כל התובנות והפירושים מעוררי ההשראה שקיימים כיום לציור הזה אלא להתמקד בהתזת הדם מצווארו של הקורבן לחזה של יהודית.
ארטמיזיה ג'נטילסקי, 1620
ההקשר כאן הוא של ביזוי. הדם הטמא מבזה את השדיים הטהורים. ההקשר כאן הוא זה של כתם לאו בר מחיקה. כלומר של האונס. אגב, את תרגום עדותה של ארטמיזיה במשפט האונס שלה, פרי עטי, ניתן למצוא באתר ערב רב.
אני לא חושב שניתן להבין את הדימוי הזה, היחיד בכל תולדות האמנות של דם על השדיים, מבלי להבין את הציבוריות של המיניות (גבריאלה דה ארטז), הזיקה לחסד אלוהי (ואן המסקרק) והשד כאתר המרה של הבזוי לטהור (לאונרדו). זה העולם שבו ארטמיזיה חייה: המיניות לא הייתה פרטית שלה, היא לא הייתה סובייקט משפטי, מי שתבע את אנסה היה אביה שניפגע בכך שקלקלו לו את הבת.
אני לא חושב שניתן להבין את הדימוי הזה, היחיד בכל תולדות האמנות של דם על השדיים, מבלי להבין את הציבוריות של המיניות (גבריאלה דה ארטז), הזיקה לחסד אלוהי (ואן המסקרק) והשד כאתר המרה של הבזוי לטהור (לאונרדו). זה העולם שבו ארטמיזיה חייה: המיניות לא הייתה פרטית שלה, היא לא הייתה סובייקט משפטי, מי שתבע את אנסה היה אביה שניפגע בכך שקלקלו לו את הבת.
שימו לב לשרוולים האדומים של יהודית. הם מרמזים לנו שיש דם טהור, דם נשי, דם של הגיבורה הצדקת. ויש דם משפריץ. מכתים. מטמא. דמו של החוטא.
בימנו נפוצה האשליה של דפוליטיזציה של המיניות בשל המיתוס של הפרטיות. אפילו התביעות לזכויות מגיעות כאילו מהמקום של זכויות הפרט בדלת אמותיו. אני מעלה כאן באוב את ארטמיזיה וגבריאלה דה ארטז, כדי להזכיר לנו את השיעור הגדול שלהן: מיניות היא עניין פומבי ופוליטי. והמלחמה עליה ככזו קשורה לכל מלחמות בני אור בבני חושך.
בימנו נפוצה האשליה של דפוליטיזציה של המיניות בשל המיתוס של הפרטיות. אפילו התביעות לזכויות מגיעות כאילו מהמקום של זכויות הפרט בדלת אמותיו. אני מעלה כאן באוב את ארטמיזיה וגבריאלה דה ארטז, כדי להזכיר לנו את השיעור הגדול שלהן: מיניות היא עניין פומבי ופוליטי. והמלחמה עליה ככזו קשורה לכל מלחמות בני אור בבני חושך.