השכלה גבוהה באמנות בתקופה של משבר פוליטי ותרבותי/ קרן ענבי
על היריד לבתי ספר אלטרנטיביים לאמנות, פיוניר וורקס, ניו יורק.
תואר שני באמנות MFA נחשב במשך תקופה ארוכה לאחד האמצעים הטובים והחיוניים ביותר של אמן לקדם סטטוס בשדה האמנות הבינלאומי. השגת ה MFA הוכיחה לעולם שהאמן מוכן להשקיע זמן ומשאבים בקידום הקריירה שלו. בשנים האחרונות כשההשכלה הגבוהה באמנות עבור רבים הולכת ונהיית יותר ויותר קשה להשגה כתוצאה משילוב של תעריפי שכר לימוד לא פרופורציונאליים (בעיקר בארה"ב ובאנגליה) וסיכויי קבלה נמוכים למוסדות הבולטים, יהיו רבים שיטענו שבשל כך המשקל המיוחס ל MFA הולך ופוחת באופן משמעותי. זאת בין השאר הודות להזדמנויות ההולכות ומתרבות בכל העולם עבור אמנים המבקשים להימנע מאותו מסלול מסורתי של חינוך לאמנות. תוכניות שהות אמן- רזידינסי ותוכניות ניסיוניות באמנות מציעות הזדמנויות ייחודיות באמצעות למידה ויצירה לצד אמנים מכל רחבי הגלובוס ובכל מדיה שניתן להעלות על הדעת. לעיתים קרובות התוכניות האלו ממוקמות באזורים אקזוטיים ומאפיין אותן שכר לימוד נמוך או חינמי. יומיים אינטנסיביים שנערכו לאחרונה בפיוניר וורקס (Pioneer Works), בברוקלין, ניו יורק תחת הכותרת 'היריד לבתי ספר אלטרנטיביים לאמנות', ביקשו לשרטט תמונת נוף חדשה לשדה ההשכלה הגבוהה של החינוך לאמנות במאה ה-21. כפי שמסבירה זאת קאתרין דספונט (Catherine Despont) מנהלת תחום החינוך בפיוניר וורקס ואחת מצוות האוצרים של היריד: "אנו נמצאים ברגע של משבר פוליטי, חברתי ותרבותי ונראה שזהו הזמן לחקור אלטרנטיבות למסורת שהוכיחה שעבור רבים היא בלתי ניתנת להשגה או לא אפקטיבית".
פיוניר וורקס הוא ארגון ללא מטרות רווח שמגדיר את עצמו כמרכז למחקר וניסוי בתרבות עכשווית. הארגון נוסד על יד האמן האמריקני דסטין יילין (Dustin Yellin) והוא ממוקם באחד החללים המשופצים המרשימים ביותר בברוקלין אם לא בניו יורק בכלל. הקומפלקס שהיה בעבר בית חרושת לברזל באזור היסטורי בשכונת רד הוק מכיל סטודיואים לאמנים במסגרת תוכנית רזדניסי, מעבדות טכנולוגיה, הוצאת ספרים, ביה"ס לאמנות אלטרנטיבית שמטרתו לחבר בין אמנות למדעים ואת 'ביה"ס לאפוקליפסה', ערוץ רדיו שהוא שיתוף פעולה עם Clocktower הוותיק וגלריה עצומה לתערוכות מתחלפות.
ביריד הבינלאומי השתתפו וחשפו את חזונם לקהל כ- 48 בתי ספר וארגונים אלטרנטיביים לאמנות בעיקר מרחבי ארה"ב, אך גם מבריטניה, מקסיקו, נורבגיה, צרפת, מצרים, פורט ריקו, קוריאה הדרומית, ירדן, סקוטלנד, גוואטמלה ואיטליה. המחשבה שעמדה בבסיס היוזמה ליריד הינה קריאה לבתי הספר לאמנות ליצור מבנים ממסדיים שמגיבים בצורה נחרצת יותר להתפתחויות פוליטיות ותרבותיות. ברוח זו התקיימו כ-20 פאנלים, סדנאות ודיונים בשולחנות עגולים. הפאנל הפותח והמוביל עסק בשינויים שעברו על המתודולוגיה לאמנות משנות ה-20 עד ימינו באמצעות ארבעה משתתפים שמשקפים מבנים חינוכיים מגוונים ואפילו סותרים. קרול בקר (Carol Becker) מי שהייתה דיקאן המכון לאמנות בשיקגו, והיום דיקאן הפקולטה במחלקה לאמנויות של אוניברסיטת קולומביה ייצגה את הזווית הממסדית בעלת המבנה המסורתי, לשיטתה יצירתיות צריכה להיות המרכז בביה"ס לאמנות שנמצא בתוך אוניברסיטה שרגילה לכוון את המשאבים שלה למחלקות אחרות בעלות הישגים כמו פרס נובל למשל בתחום המחקר. אמנות יכולה להאיר נושאים כמו: דמוקרטיה, גזענות, כלכלה והגירה, שרלוונטיים לאותן מחלקות אחרות שבסופו של דבר זהו תחום הידע שנלמד בהן. בקר דיברה על יצירתיות במובן של שיתופי פעולה והדגימה את הדרך הארוכה שהיא מובילה בשיתוף עם מחלקות אחרות להקמת מכונים חדשים באוניברסיטה. לצד בקר ישב לואיס קמניצר (Luis Camnitzer) אמן אורגוואי יליד גרמניה שפועל בניו יורק מאמצע שנות השישים. לאחר שנים רבות של הוראה באוניברסיטאות מרכזיות בארה"ב ופרישה מוקדמת מבחירה אידאולוגית הוא מציג גישה קיצונית יותר מזו של בקר ומתמקד ביחסי הכוחות והפוליטיקה של הידע. שאלתו המרכזית היא מדוע הכוח נמצא בהוראה ולא בלמידה? לטענתו למידה צריכה להיות מוגדרת כעבודה ואסור לה לשרת את הכוח של קבוצה אקדמית מסוימת, כמו למשל המורים, לכן על המדינה לתת שכר גם ללומדים. את רוח החינוך הדמוקרטי המשיכה באופן טבעי דורותיאה רוקבורן (Dorothea Rockburne) אמנית ילידת קנדה שיוצרת בארה"ב החל משנות ה-50 וסיפקה זווית אישית ואנושית יותר בתיאור חוויותיה מתקופתה ב'בלאק מאונטיין קולג'' מוסד מיתולוגי שפעל בדרום קרוליינה בין השנים 1933-1957 ולימדו בו בין היתר: ג'וזף אלברס, פרנץ קליין, פיליפ גסטון, ג'ון קייג', מרס קנינגהם ווילהלם דה קונינג. רוקבורן הדגישה ש'בלאק מאונטיין' היה בעצם ניסוי ולא ביה"ס לאמנות, "אף אחד לא אמר לך מה לעשות ומצד שני התחרות הייתה עצומה". לטענתה רוב המקומות אז כמו היום חותרים לכך שהסטודנט כמו גם המרצה יהיו ברגים בתוך המערכת, לעומתם 'בלאק מאונטיין' שאף קודם כל להפוך אותך למישהו עם זהות- לאישיות. 'בלאק מאונטיין' תיפקד כקהילה ולכן רוקבורן ציינה שהיא בחרה להתמקד בצד האנושי ולהראות לקהל תמונות מהארכיון הפרטי שלה שדווקא לא כוללות אף יצירת אמנות, אלא תיאור יומיומי של המורים והתלמידים, שביניהם היו גם רוברט ראושנברג וסי טוומבלי. את הצילומים צילם חבר נוסף מאותה תקופה בשם ריצ'רד אבדון. את הזווית הצעירה יותר ייצגה ויקטוריה סובל (Victoria Sobel) שהיא בין המייסדים והפעילים של קבוצת 'Free Cooper Union', שמארגנת פעולות ישירות ויצירתיות במלחמתה על הורדת שכר הלימוד בהשכלה הגבוהה. סובל היא גם חוקרת תרבות ב- Vera List Center for Art and Politics שנמצא ב- New School. היא תיארה את התהליכים שעבר הקופר יוניון משלב החזון של מקימו פיטר קופר לקידום המדע והאמנות, במימון של מלגות מלאות לכל הלומדים בו, ועד למאבק המתנהל בשנים האחרונות על המשכיות מורשת זו. קאתרין דספונט שאצרה והנחתה את הפאנל מציינת בשיחה שהיה חשוב לה שבפאנל יהיה ייצוג לשני מוסדות אמנותיים שהוקמו ברגעים של משברים פוליטיים ותרבותיים בהיסטוריה: 'בלאק מאונטיין' שהוקם ב-1933 השנה בה היטלר נבחר לקנצלר גרמניה, וקופר יוניון שהוקם ב-1859 ערב מלחמת האזרחים בארה"ב. כמו גם הרגע הנוכחי שהוא לדעתה רגע של משבר פוליטי ותרבותי בארה"ב, שהתפתח לאורך כהונתו של הנשיא היוצא אובמה, בכך שנושאים חברתיים, פוליטיים וכלכליים שהיו מתחת לפני השטח הפכו בשנים האחרונות להיות חלק מובהק מהמציאות ומהשיח. השיא לתהליכים אלו הוא עם היבחרו של טראמפ לנשיאות. באופן כללי תוצאות הבחירות בארה"ב שהתרחשו מספר שבועות בלבד לפני היריד זכו להתייחסות במרבית מהפנאלים, ושידרו תחושה של קבלת גזר דין לא רצוי מעורבת בדריכות לקראת הידיעה שבקרוב עלולים לחול שינויים משמעותיים.
'אמנות ודמוקרטיה' הוא אחד הפאנלים המרתקים שבחר להתייחס למצב הנוכחי באופן מפורש יותר. הפאנל עסק בשאלה מה תפקיד האמנות בעיצוב החינוך לשינוי חברתי ומה מעורבותם של האזרחים בכך? הוביל אותו דונלד ראסל (Donald Russell) מנהל ה- Provisions Library, מוסד שנמצא באוניברסיטת ג'ורג' מייסון, ומטרתו לחקור את היחסים שבין אמנות לשינויים חברתיים ולסייע לאמנים באמצעות מחקר, הפקה ותמיכה בפרויקטים בכל העולם. הספרייה משמשת כפלטפורמה לתוכנית שמאפשרת גם מחקר במוסדות הנמצאים בוושינגטון הבירה באמצעות רזידניסי פתוח. דונלד ראסל מנהל הסיפריה מציין שדמוקרטיה היא מושג די מעורפל בעיקר כשאתה רואה לאן הוא התגלגל בימינו "רצינו להיות ביה"ס לאמנות אבל איכשהו היה נראה לנו שספרייה היא הדרך הדמוקרטית ביותר". לאחר שנים של מאבק הישרדותי החיבור לממסד האוניברסיטאי המסורתי אפשר להם הקלה בגיוסי כספים והרחבת הגבולות והאפשרויות שהם מעניקים לאמנים שהגישה המחקרית נמצאת בבסיס יצירתם. בפאנל השתתפו גם: 'UOIEA- Union of Initiatives for Educationa Assembly ' ארגון שמתמקד ביצירה בתוך הקהילה באמצעות אמנים-מורים, לשיטתם האמנות היא חוויה חינוכית שתפקידה לבנות שפה יחד עם הקהל, דרך הוראה במרחבים ציבוריים. ארגון נוסף מאיטליה בשם 'UNIDEE- University of Ideas' מציעה לאמנים מודל שמבוסס על הנחיה אינדוידואלית באמצעות מפגשים שבועיים המועברים על ידי שני מנטורים שאחד מהם בעל מומחיות ספציפית במרחב הציבורי. המרחב הציבורי הוא גם המרחב הפיזי בו פועל ביה"ס ניסיוני חדש ומבטיח לאמנות הנקרא 'The Black School' שפונה בעיקר לקהילה השחורה בארה"ב 'ליצור אמנות לקהילה בתוך הקהילה' היא לא עוד סיסמא עבורם והם פועלים בעיקר במרחבים ציבוריים ושואפים לכוון אמנים להיות מנהיגים חברתיים רדיקליים. שני מקורות השראה עיקריים מניעים אותם: העימותים הקטלניים שבין קהילת השחורים לכוחות המשטרה שקרו בשנה האחרונה ומורשתו של מרטין לותר קינג. יחד עם זאת, כמו גם משתתפי הפאנל האחרים הם דוגלים ברעיון שאמן צריך קודם כל לרכוש את הכלים באמצעות הלמידה הממסדית המסורתית (תואר ראשון) ובסיומה כשהוא אקדמאי ובעל סטטוס חברתי, ידע וטכניקות, לצאת אל הקהילה ואל הפעולה המורכבת והעדינה של ניסיון לשינוי חברתי.
ביה"ס הוא מושג טעון, שטומן בחובו יחסים אמביוולנטיים בין אמנים, קהילה ומוסדות. האקט של לדמיין ביה"ס אלטרנטיבי הוא רעיון אוטופי, שיש לשאוף אליו גם אם הוא מתקיים בחלקו, או באופן זמני. בבסיסו נמצאת תשוקה גדולה לקהילתיות- לחברה טובה ומעורבת יותר, לנגישות קלה יותר למשאבים, לשיתוף הידע ובעיקר לחופש הבעה רחב ועשיר יותר.
ניתן להאזין לפאנלים המוקלטים בלינק-
http://clocktower.org/series/the-alternative-art-school-fair-radio
לרשימה ולינקים לאתרים של בתי הספר והתוכניות שהשתתפו ביריד-
http://pioneerworks.org/alternative-art-school-fair/#schools
