זמן קריאה : 4:01 דקות
התמקדות באמנות המזוהה עם מסורות נשיות, היא אקט של מחאה פוליטית / גלעד מלצר, איסטנבול
העליה לשלטון בטורקיה של מפלגת הצדק והפיתוח האסלאמית בראשות רג'פ ארדואן בשנת 2002, אחרי למעלה משמונים שנה של שלטון המפלגות החילוניות, בישרה גל של שינויים בכל תחומי החיים, בעיקר אלו הנושקים לתפר שבין דת למדינה.
המאבק בין ליברליזם אירופאי רך, לבין תפיסות מסורתיות-עדתיות-דתיות, מלווה את טורקיה המודרנית מאז שנות העשרים של המאה העשרים. אחת מנקודות המאבק, הלא מפתיעות באופן מצער, היא היחס לנשים, לזכויותיהן (גוף, קנין, מרחב ציבורי, לבוש, הפלות, חופש ביטוי ותנועה ועוד).
איסטנבול, העיר הגדולה בטורקיה – 17 מליון תושבים מתוך 81 בכל המדינה הגדולה – תמיד היוותה צומת מרכזי בין תרבויות, גישות, סחורות, מסורות, טעמים, ותמיד נטתה לצד היותר ליברלי, מערבי ביחס למרבית הערים הקטנות יותר והאזורים הכפריים. לכן לא מפליא שאחוזי ההצבעה בה לארדואן וחבורתו נמוכים מבשאר המדינה, ריכוז העוסקים באמנויות השונות בה גבוה באופן חריג, והאוניברסיטאות שלה מהוות מוקד קבוע לתסיסה והתנגדות ויעד למעקבים ומאסרים.
בשנות האלפיים העיר שחציה באסיה ושני רבעיה האחרים – הקלאסי-עתיק וה"סתם ישן" באירופה - הפכה לאחד ממרכזי האמנות החשובים בעולם. אחת לשנתיים נערכת בעיר ביאנלה חשובה, איסטנבול מודרן נחשב אחד המוזיאונים המובילים באמנות עכשווית, וסצנת האמנות-גלריות-חללי תצוגה-אספנות המקומית, והבינלאומית בעיר, מעניינת בכל רגע.
העליה לשלטון בטורקיה של מפלגת הצדק והפיתוח האסלאמית בראשות רג'פ ארדואן בשנת 2002, אחרי למעלה משמונים שנה של שלטון המפלגות החילוניות, בישרה גל של שינויים בכל תחומי החיים, בעיקר אלו הנושקים לתפר שבין דת למדינה.
המאבק בין ליברליזם אירופאי רך, לבין תפיסות מסורתיות-עדתיות-דתיות, מלווה את טורקיה המודרנית מאז שנות העשרים של המאה העשרים. אחת מנקודות המאבק, הלא מפתיעות באופן מצער, היא היחס לנשים, לזכויותיהן (גוף, קנין, מרחב ציבורי, לבוש, הפלות, חופש ביטוי ותנועה ועוד).
איסטנבול, העיר הגדולה בטורקיה – 17 מליון תושבים מתוך 81 בכל המדינה הגדולה – תמיד היוותה צומת מרכזי בין תרבויות, גישות, סחורות, מסורות, טעמים, ותמיד נטתה לצד היותר ליברלי, מערבי ביחס למרבית הערים הקטנות יותר והאזורים הכפריים. לכן לא מפליא שאחוזי ההצבעה בה לארדואן וחבורתו נמוכים מבשאר המדינה, ריכוז העוסקים באמנויות השונות בה גבוה באופן חריג, והאוניברסיטאות שלה מהוות מוקד קבוע לתסיסה והתנגדות ויעד למעקבים ומאסרים.
בשנות האלפיים העיר שחציה באסיה ושני רבעיה האחרים – הקלאסי-עתיק וה"סתם ישן" באירופה - הפכה לאחד ממרכזי האמנות החשובים בעולם. אחת לשנתיים נערכת בעיר ביאנלה חשובה, איסטנבול מודרן נחשב אחד המוזיאונים המובילים באמנות עכשווית, וסצנת האמנות-גלריות-חללי תצוגה-אספנות המקומית, והבינלאומית בעיר, מעניינת בכל רגע.
מראה הצבה של התערוכה של ילדיז מורן באיסטנבול מודרן
טורקיה המודרנית, שאיסטנבול היא מרכזה, מערבת בין הישן לחדש, בין הדתי לחילוני, בין הליברלי למסורתי. העיר אמנם מלאה במסגדים, רבים מהם מרהיבים, אבל גם בחודש הרמאדן, המסעדות פתוחות כל היום, ולא רק תיירים אוכלים בהן. בצד האסיאתי האירופי החדש (גלאטה, פרה, איסטיקלל, ובבק) נשים מבוגרות וצעירות לבושות כמו בכל בירה אירופאית, ואלו בצד האירופי הקלאסי – סולטן אחמד ופאטיח – רואים יותר כיסויי ראש לנשים. כמובן שככל שנעים לשכונות העניות יותר, ובטבעות הרחוקות לאיסטנבול שמונה כיום כ-17 מליון תושבים, כחמישית מתושבי טורקיה, יש רבות כאלה, ושם הלבוש, הקודים, הרבה יותר מסורתיים, והרבה פחות סובלניים לעצמאות של נשים.
לאור המאבק המתמשך בין מודרניות למסורתיות, בין ליברליות לשמרנות, היה מרתק בביקור האחרון שלי באיסטנבול, בחודש מאי, (על תמיכת הבנקים והתאגידים בסצנת האמנות בעיר ר' במדור הקודם https://bit.ly/2HFyvHY, לראות את המחויבות של מוסדות האמנות בעיר לאמנות של נשים ולאמנות, פרקטיקות ומסורות שמולבשת עליהן התווית "נשית".
לאור המאבק המתמשך בין מודרניות למסורתיות, בין ליברליות לשמרנות, היה מרתק בביקור האחרון שלי באיסטנבול, בחודש מאי, (על תמיכת הבנקים והתאגידים בסצנת האמנות בעיר ר' במדור הקודם https://bit.ly/2HFyvHY, לראות את המחויבות של מוסדות האמנות בעיר לאמנות של נשים ולאמנות, פרקטיקות ומסורות שמולבשת עליהן התווית "נשית".
מוזיאון האיסטנבול מודרן עבר למשכנו הזמני בשכונת פרה, עד שיסתיים שילוש שטח התצוגה של המבנה הנפלא על חוף הבוספורוס. גם בבנין הנוכחי ניכרת ההקפדה על הפרטים, על עיצוב נהדר, על חיבור לעיר בעזרת החלונות הגדולים שבין הקומות, ועל אוצרות משובחת. בקומה העליונה הוצגה תערוכה לא גדולה של ילדיז מורן (Moran – 1932-95), האישה הראשונה שסיימה אקדמיה לצילום בטורקיה, ושנחשבת לאחת החשובות בצלמות המקומיות, ולאישה שסללה דרך לנשים רבות שהשתלבו בעולם האמנות. הצילום שלה שהושפע הן מצילום הנוף האמריקאי של שנות השלושים והארבעים (אנסל אדמס), הן ממסורות הדיוקן, והן מהמחוייבות החברתית-פוליטית של צלמי המשבר הכלכלי בארה"ב, מציג את טורקיה הרפובליקאית בתקופת המעבר שאחרי מלחמת העולם השניה – מחברה שמרנית שמתקשה להפרד מחורבן האימפריה לחברה שסוללת לעצמה זהות חדשה. האוצרות של מהרי אגוקול משובחת ובמשחק חכם של ציפוף, הצמדה וריווח מדגישה את הכח המצטבר של התצלומים כמו גם את האיכות הפרטיקולארית של ההדפסות.
ילדיז מורן, דיוקן עצמי 1955
התערוכה הגדולה במודרן כרגע (עד ה-7 ביולי) היא The Event of the Thread – (האירוע של החוטסיב) וכותרת המשנה שלה מסבירה: נרטיבים עכשוויים בטקסטיל. שלוש קומות ובהן יצירות של 25 אמנים שעובדים עם טקסטיל, או מתייחסים למסורות וטכניקות שונות של עבודה עם בדים, בחומר, ציור, צילום, וידיאו ומיצבים. הנרטיבים התרבותיים, מגדריים, קהילתיים, מעמדיים מגיעים מדרום אמריקה, המזרח התיכון והמזרח הרחוק, מאזורי ספר ברחבי אירופה, משבטים שונים באפריקה, וכמובן מרחבי טורקיה הגדולה. שמה של התערוכה נלקח מתוך ספרה של אנני אלברס, מהאמניות החשובות ביותר שיצאו מסדנת הטקסטיל האגדית של הבאוהאוס, שאזור בתערוכה מזכיר את הישגיה. "האירוע של החוט נמצא בבסיס כל ההתפתחויות האנושיות באלפי השנים האחרונות". וכך יש בתערוכה ציורי-קולאז' עם בדים, טכניקות אריגה מהאנדים כפי שהן מופיעות ביצירות עכשוויות, בדים צבועים בטכניקת יאזמה מאנטליה, פיסול בטקסטיל בשילוב של פרקטיקות מהונגריה, וגם נציגות ישראלית - עבודה של הכוריאוגרפית ואמנית השטיחים נועה אשכול ז"ל, והצבה של האמן הישראלי שפועל בברלין, ערן שרף.
Anna Laudel, מראה הצבה
ברור שהבחירה של המודרן השפיעה על ההחלטה של גלריה Anna Laudel להציג בכל שלוש הקומות שלה את התערוכה Tapestry (שטיח-קיר, גובלן) שאכן מציגה אמנים עכשווים שעובדים עם ומול הטכניקה הוותיקה הזו. המוזיאונים ההיסטוריים של איסטנבול מלאים בשטיחים מהממים מרחבי המדינה, ומתקופות שונות, אבל מה שהוצג באנה לאודל היו עבודות עכשוויות שנעות בין ציור למיצב, בוחנות היסטוריות, חומריות ונושאים באופנים שמראים עד כמה ההעדרות של אריגה וטוויה ממוזיאוני אמנות לא מוצדקת, שלא לומר מבוססת על הדרת טכניקות ומסורות שזוהו עם נשים.
Tapestry Woven Tale Installation
ממול לגלריה ניצב הבנין המרשים של SALT גלאטה, שבעבר היה בנק והיום משמש מרכז תרבות שכולל ספריה, סטודיואים, חדרי עבודה דיגיטליים, אולם קולנוע ותיאטרון, וחלל תצוגה. רוב התערוכות שם הן מחקריות, כמו הנוכחית שחושפת את פועלה של Mihri, מחלוצות האמנות המודרנית בטורקיה, שפועלה ועבודותיה נשכחו. היא נולדה ב-1885 למשפחה אמידה באיסטנבול, מה שאיפשר לה ללמוד ציור כבר בנעוריה. בעידודו של הסולטן עבדולאחמד II לו נתנה דיוקן שלו שציירה, למדה עם טובי המורים, והמשיכה לאירופה. כשחזרה, היתה האישה הראשונה ללמד באקדמיה לאמנות. היא הצטרפה למאבקים הפמיניסטים בטורקיה, ויזמה את הקמת האקדמיה לאמנות לנשים ב-1914. אחרי מלחמת העולם הראשונה, חזרה לאירופה, ומשם לארצות הברית שם חיה עד מותה ב-1954. מיהרי התמחתה בעיקר בציורי דיוקן, ובתערוכה מוצג מבחר מעבודתיה, לצד מסמכים וצילומים מפועלה הפוליטי והחברתי.
Mihri-Müşfik, Older woman with prayer beads, 1917
זכויות נשים בטורקיה היו מהמתקדמים בעולם המוסלמי, הרבה מתוך הקפדה על הפרדת דת ומדינה. מצב זה התדרדר מאד, בשתי החזיתות, תחת ארדואן. אין ספק שהבחירה של מוסדות האמנות המובילים באיסטנבול להתמקד באמנות על ידי נשים, או באמנות המזוהה עם מסורות נשיות, היא אקט של מחאה פוליטית. המאבק לשיוויון, באופן מצער, הוא תהליך ארוך של עליות, והרבה מורדות. חלקו מתרחש גם על קירות הגלריות.