בסיס לאמנות ותרבות - לימודי אמנות הרצליה

זמן קריאה : 3:25 דקות

להתבונן בקירות / גלעד מלצר

ציור של חלל פנים שימש במשך מרבית תולדות האמנות המערבית כרקע או כמסמן סימבולי או מטאפורי. היו מעט מאד תקדימים לפני שהתפתח הז'אנר שכונה "דיוקנאות פנים" ואשר במשך למעלה ממאה שנה, עד השליש האחרון של המאה ה-19, נהיה פופולארי, כפי שראינו (https://bit.ly/3bquu7R), בעיקר מסיבות של "שופוני" וגאווה מעמדית.

המסדרון, הידוע גם כנעלי הבית. סמואל דירק ואן הוגסטראטן. 1667 סמואל דירק ואן הוגסטראטן, נעלי הבית, 1667

בין מעט יוצאי הדופן המוקדמים צריך לציין את "המסדרון" (הידוע גם כ"נעלי הבית") שצייר המשורר, תיאורטיקן האמנות והתלמיד של רמברנדט, סמואל דירק ואן הוגסטראטן (1627-78), שבע שנים לפני מותו. הדיוק הקיצוני של תור הזהב הפלמי, הדגשת מקור האור ונפילת הצללים, הציור (על הקיר) בתוך ציור, הדוגמה של הרצפות, הדלת הפתוחה ומעט האביזרים, איפשרו לו לוותר על נוכחות אנשים ולהציג מרחב פרטי, ככל הנראה של משרתת, גם בהעדרה. חמש שנים קודם לכן (1662) הוא לא ויתר על נוכחות חיה, כשצייר עוד מראה של מסדרון, עם עוד ועוד דלתות פתוחות בפורמט אנכי, שבו יכול היה להפגין גם את גודלו של החלל וגם את שליטתו בעומק שדה.

סמואל דירק ואן הוגסטראטן, 1662 View_of_a_Corridor_1662_Samuel_van_Hoogstraten

התבססות הסוגה התרחשה במקביל לשינויים הרדיקליים שהתרחשו בזה אחר זה באמנות. במקום החזרה על קונוונציות שחוקות, ובמקום עוד ועוד ציורים שהפגינו שליטה במימטי (בחיקויי), היו גם אמנים שאת ההתלבטויות הצורניות, טכניות וסגנוניות שלהם ביטאו גם בציורי פנים. בפרק הנוכחי נפגוש כמה מציורי הפנים המודרניסטיים של המאה ה-19.

ויליאם טרנר, החדר האדום בביתו של פטוורת׳, 1827 טרנר, החדר האדום בפטוות, 1827

כך למשל, כאשר ויליאם טרנר הוזמן בשנת 1827 לאחוזה של לורד אגרמונט בפטוורת' לצייר את הנופים שסביבה, ואת חללי הבית הגדול, הדרמה והסערות, הכה מוכרים מנופי הים הסוער, מציורי הנוף הרומנטיים ומהחורבות הקלאסיות שטרנר הרבה לצייר, עברו לחדר הציור של הלורד, לגרם המדרגות הגדול, והסלון האדום.

אז׳ן דלקרואה. מימין: פינה בסטודיו. 1930. משמאל: הדירה של הדוכס ממורני, 1831 דלקרואה, פינה בסטודיו, 1830

כשאז'ן דלקרואה יפנה את מבטו פנימה, ליתר דיוק לפינה בסטודיו שלו, שלוש שנים מאוחר יותר, הרומנטיקה תפנה את מקומה לריאליזם החדש, הדומסטי, חסר ההדר והיומיומי של החללים העירוניים. אותו רישול וחיות נוכח גם ב"דירה של הדוכס ממורני" (1831), בתוספת המקובלת לזמנו של אוריינטליזם-פינת-קולוניאליזם, הפעם עם שטיח מפוחלץ של נמר. ואפרופו אוריינטליזם, גם ממסעו למרוקו הביא דלקרואה כמה דיוקנאות-פנים, למשל של חצר של בית, או של פינת מנוחה בארמון הסולטן של מקנס. בעוד אוריינטליסטים אחרים בני תקופתו התמקדו ברישום דקדקני של פרטי האורנמנטים, דלקרואה "מורח" ומנגיד ירוקים ואדומים על מנת לייצר חוויה של צבעוניות שונה מהמוכרת לעין האירופאית.

אדוארד וילארד, תפנים. 1902 ויאר, פנים 1902

אחרי שהאימפרסיוניסטים יצאו לרחובות הערים הגדולות ולמרחבי הטבע, וכאשר בחנו חללי פנים – דירות, בתי קפה, חנויות – התמקדו בבורגנים ובמעמד הפועלים, ופחות בחללים עצמם, כמה ציירים הפכו את ציור הפנים למושא העבודות שלהם. אלא שבניגוד למסורת "דיוקן הפנים" שהסתמכה על ריאליזם קיצוני ופרטי פרטים, הציירים המודרניים ראו בדירות, מטבחים, סטודיו וחדרי שינה שהם ציירו, כר לבחינת רעיונות אמנותיים. כך למשל בלא מעט ציורים של חברי קבוצת נאבי (Nabis), אחת הזרועות של מה שלימים כונה פוסט-אימפרסיוניזם. בציורים רבים של אדוארד וילארד (Vuillard) דמות בודדת יושבת בחדר, כמו חלק מהדקורציה, הטאפטים, הריהוט. כתם צבע דומם, סימן לשגרה. פעם מדובר בזוג שנהנה מהאור הרך שנכנס מהחלון הפתוח, בפעם אחרת, גבר יושב ב"חדר הירוק", חליפתו השחורה והצללים על הקיר שוברים את הגוון המוזר של הקיר והווילונות.

פייר בונאר, 1913 interior-1913 - bonnard

גם בציורי הפנים של חברו לקבוצה, פייר בונאר, יש דמויות, אלא שהן משתקפות במראה – כחלק מהמבנה-צורה של החלל.
למרות שאדגר דגה לא היה חבר בנאביס, גרסה רכה של ג'אפוניזם מופיעה גם בדוגמת הטפט בציור שלו ״תפנים במניל-הוברט״. הוא אינו נזקק לדמות על מנת להראות שגם הוא יודע לצייר השתקפויות במראה. מלבנים על גבי מלבנים מייצרים עוד מסגרות לצמחיה שעל הקיר. כשצייר באותם חודשים (1892) את חדר הביליארד בבית, התפרחת הכחולה-אדומה עברה לשטיח, והמלבנים וקווי האורך והרוחב גם כאן מסדרים ומחלקים את הקומפוזיציה.

אדגר דגה, תפנים במניל הוברט. 1892 interior-at-menil-hubert-1892 - degas

על קו התפר שבין אימפרסיוניזם לפוסט, חדר האוכל של ג'ון סינגר סארג'נט קודר וסוער כאילו רוח פרצים סוחפת את הכלים שממתינים לסועדים על המפה הלבנה. היפוך בצבעים מתרחש בציור חדר המלון כעבור שני עשורים, כאשר הוילונות והבדים הלבנים תופסים את עיקר החדר, והתנועה הרכה שלהם ושל גבעולי הפרחים מנוגדת לערימה הכהה של חפצים שנשפכים מהמזוודה שעל הרצפה.

ג'ון סינגר סארג'נט. מימין: חדר האוכל, 1885. משמאל: חדר במלון, 1906 a-hotel-room, sargent

בציורי הפנים של בן דורו וארצו צ'יילד האסם (Hassam) בולטת הדחיסות החזותית שמיוצרת לא רק בגין חיבתו לפרחים בתוך הבית, אלא גם באינפורמציה הרבה בכמה מישורי פרספקטיבה. למתבונן ב"חדר עם פרחים" נראה שאין בחלל המצוייר מילימטר ללא אובייקט.

צ'יילד האסם, חדר עם פרחים the-room-of-flowers, hassam

קארל לארסון (1853-1919) גדל לא רק רחוק ממרכזי האמנות של המאה ה-19, בשטוקהולם, אלא גם בבית עני. אולי הקומבינציה הזו הביאה אותו לפתח סגנון ייחודי משלו שהושפע הן מארט-נובו, והן מהאימפרסיוניסטים הצרפתים. מה שקל לראות זה שכאשר קנה לעצמו שם – ובית בורגני – היה חשוב לו להדגיש את העיצוב, הניקיון, הטעם המעודן והאווירה הנינוחה.

קארל לארסון, פינה נעימה. 1894 cosy-corner-1894( larsson

בציור "פינה נעימה", גם כאשר השטיח והשמיכה שעל הספה מרושלים, הם רק מצביעים על היעדרות זמנית של בעל הבית. מעבר למפרץ, בדנמרק, הציג במפנה המאות וילהלם האמרשוי כמה מציורי הפנים הפואטיים והמקוריים ביותר. בפלטת צבעים של גווני קרם-אפור-תכלת מעטים הוצגו שקט, בדידות והתבודדות בתואם כה מושלם בין חלל לאדם.

וילהלם האמרשוי, תפנים עם אידה מנגנת בפסנתר. 1910 interior-with-ida-playing-the-piano-1910 - האמרשוי

בתוך שלל החידושים והחיפושים במאה העשרים לא נעלם דיוקן חללי הפנים.