זמן קריאה : 6:05 דקות
מאה שנה לבאוהאוס: מחווה לאמהות הנשכחות / גלעד מלצר
זה קרה באמת באחד באפריל לפני מאה שנה בדיוק. אחרי עיכובים רבים נפתחה בעיר וויימאר במזרח גרמניה האקדמיה לעיצוב, ארכיטקטורה ואמנויות הידועה בשם באוהאוס. קל לזכור את שנות קיומו של המוסד, שרבים רואים בו - ביחד עם ה"סטודיו לאמנויות וטכנולוגיות גבוהות" (Vkhutemas) שהחל לפעול שנה מאוחר יותר במוסקבה – כאקדמיה החשובה ביותר, והמשפיעה ביותר על לימודי עיצוב, ארכיטקטורה ואמנות בתקופה המודרנית, ועד ימינו. הבאוהאוס פעל בין 1 באפריל 1919, כחצי שנה אחרי כניעת גרמניה במלחמת העולם הראשונה, ונסגר בלחץ, שלא לומר דרישה של הנאצים, באפריל 1933, כאחד הצעדים הראשונים שלהם בריכוז והכפפה של התרבות, האמנויות, העיצוב, החינוך, והמחקר לטעמם של ראשי הרייך בן אלף השנים. כך שימיו של הבאוהאוס הם כימיה העליזים, הפרועים, הרדיקליים, ומסתבר שהשבריריים והמסוכסכים של רפובליקת ווימאר.
זה קרה באמת באחד באפריל לפני מאה שנה בדיוק. אחרי עיכובים רבים נפתחה בעיר וויימאר במזרח גרמניה האקדמיה לעיצוב, ארכיטקטורה ואמנויות הידועה בשם באוהאוס. קל לזכור את שנות קיומו של המוסד, שרבים רואים בו - ביחד עם ה"סטודיו לאמנויות וטכנולוגיות גבוהות" (Vkhutemas) שהחל לפעול שנה מאוחר יותר במוסקבה – כאקדמיה החשובה ביותר, והמשפיעה ביותר על לימודי עיצוב, ארכיטקטורה ואמנות בתקופה המודרנית, ועד ימינו. הבאוהאוס פעל בין 1 באפריל 1919, כחצי שנה אחרי כניעת גרמניה במלחמת העולם הראשונה, ונסגר בלחץ, שלא לומר דרישה של הנאצים, באפריל 1933, כאחד הצעדים הראשונים שלהם בריכוז והכפפה של התרבות, האמנויות, העיצוב, החינוך, והמחקר לטעמם של ראשי הרייך בן אלף השנים. כך שימיו של הבאוהאוס הם כימיה העליזים, הפרועים, הרדיקליים, ומסתבר שהשבריריים והמסוכסכים של רפובליקת ווימאר.
בנות כיתת השטיחים בבאוהאוס, 1930
הרבה יאמר, ייכתב ויוצג השנה במסגרת חגיגות המאה לבאוהאוס. כמה דברים לפני שאתמקד באספקט חשוב ופחות מוכר. ראשית, בארץ רבים חושבים שבאוהאוס הוא שם של סגנון, בעיקר בעיצוב ובארכיטקטורה. לא. באוהאוס, כאמור, הוא שם אקדמיה, אבל היות ובשל סיבות מובנות (עליית הנאצים) מספר בוגרים היגרו לישראל ו"ייבאו" עמם את הרעיונות, הגישות, והחידושים בתחומי העיצוב ובעיקר הארכיטקטורה, והיות שתל אביב הצעירה רק החלה להבנות, וגם במקומות אחרים רבה היתה המלאכה, הנוכחות של מבנים שעיצבו אותם בוגרים, ותלמידיהם, חריגה בהיקפה. בתל אביב לבד יש קרוב ל-4000 מבנים בסגנון הבינלאומי, כן, זה שמו, וברחבי הארץ – חיפה, ירושלים, רמת גן, ראשון לציון, קיבוצים ומושבים – עוד קרוב לאלף מבנים.
סטודנטיות בבאוהאוס
שנית, ההשפעה של הבאוהאוס מכרעת על המבנה הארגוני ותוכניות הלימודים באקדמיות לאמנויות ולעיצוב. רבות מהן – כמו בצלאל שנפתח מחדש ב-1935 כשלשורותיו התגייסו כמה בוגרי באוהאוס, שנקר, ויצ"ו חיפה – מושתתות על התפיסה שמאגדת אמנויות, מלאכות, ארכיטקטורה, עיצוב במוסד אחד. כך הדבר גם במוסדות דומים ברחבי העולם.
שלישית, בשנת 1927-8 סטודנט צעיר לאמנות באוניברסיטת פרינסטון הגיע לביקור ארוך בבאוהאוס, ומשם המשיך לברית המועצות וביקר גם ב"סטודיו" המפורסם במוסקבה. חמש שנים מאוחר יותר אותו סטודנט נבחר לעמוד בראש מוזיאון חדש שנפתח במנהטן: המוזיאון לאמנות מודרנית, ה-MoMA. אלפרד באר אמר שאת המבנה הרב מחלקתי של המוזיאון שכולל אמנות, צילום, עיצוב, ארכיטקטורה, קולנוע הוא קיבל משני בתי הספר, מהרעיונות הרדיקליים של צוות המורים, ושהגישה שעודדה שינוי, ולא חזרתיות על מה שעשה המאסטר, ניסוי, ולא שינון, ערבוב, מיזוג והנגשה ולא התבצרות, הם התמצית הרדיקלית של המודרניזם.
שלישית, בשנת 1927-8 סטודנט צעיר לאמנות באוניברסיטת פרינסטון הגיע לביקור ארוך בבאוהאוס, ומשם המשיך לברית המועצות וביקר גם ב"סטודיו" המפורסם במוסקבה. חמש שנים מאוחר יותר אותו סטודנט נבחר לעמוד בראש מוזיאון חדש שנפתח במנהטן: המוזיאון לאמנות מודרנית, ה-MoMA. אלפרד באר אמר שאת המבנה הרב מחלקתי של המוזיאון שכולל אמנות, צילום, עיצוב, ארכיטקטורה, קולנוע הוא קיבל משני בתי הספר, מהרעיונות הרדיקליים של צוות המורים, ושהגישה שעודדה שינוי, ולא חזרתיות על מה שעשה המאסטר, ניסוי, ולא שינון, ערבוב, מיזוג והנגשה ולא התבצרות, הם התמצית הרדיקלית של המודרניזם.
מסיבת סיום תואר, 1931
מעניין לציין שבאר, בעודו דוקטורנט, ולפני אותה הפלגה-נסיעה מכוננת לאירופה, לימד ב-1927 את מה שנחשב לקורס הראשון בעולם באמנות מודרנית, ודווקא בקולג' לנשים, מכללת ווסלי היוקרתית במסצ'וסטס. הכח המניע, הכלכלי והאידיאולוגי בהקמת המומה היה אף הוא בעיקרו נשים. אבל כל זה התפוגג. כמו מרבית המוזיאונים, האקדמיות, האוספים, ולא פחות חשוב מכך ההיסטוריות והכרוניקות, הנשים נעלמו. מהקירות ומהספרים.
וכך גם בסיפור של הבאוהאוס.
וכך גם בסיפור של הבאוהאוס.
כשנפתחה ההרשמה באביב 1919, נרשמו יותר נשים מגברים. המנהל גרופיוס אף הצהיר, " כאן לא יהיה הבדל בין המין היפה למין החזק". אבל מעבר לפתיחת הדלתות השוויונית, הצהרות לחוד, ומעשים לחוד. ראשית, הרוב המוחלט של סגל המורים היה גברים (ליוצאות מן הכלל נגיע). שנית, החלוקה המגדרית היתה בעיקר ב"הפניה" של "המין החזק" למחלקות לציור, פיסול ומפתיחת המחלקה ב-1927 לארכיטקטורה, בעוד את "המין היפה" העדיפו במחלקה לטקסטיל ואריגה. מרבית העשייה החשובה של נשים אכן יצאה בהקשר של טקסטיל ובשנים האחרונות, כפי שנראה, היא מקבלת סופסוף הכרה הן בתוך התחום עצמו, הן בנוגע לעיצוב מוצר ועיצוב באופן כללי, וגם בהקשר של אמנות. כאן אתמקד רק בחמש אמניות בוגרות הבאוהאוס, אך אמליץ על הספר שכתבה אולריקה מולר, Bauhaus Women: Art, Handicraft, Design שפורסם ב-2015 לרגל תערוכה מקיפה ב MoMA.
אנני אלברס ושטיח בעיצובה
אנני אלברס (Albers 1994-1889) גדלה בברלין והחלה לצייר בגיל מוקדם. כשהצייר הנודע אוסקר קוקושקה התארח בביתם הוא שאל אותה, "למה את מציירת?", והיא ענתה "כי כזאת אני". שנתיים מאוחר יותר היא החלה ללמוד אמנות בהמבורג, וב-1922 עברה לווימאר, לבאוהאוס, שם, בסדנת הזכוכית התאהבה במורה שלה ג'וסף אלברס והשניים נישאו. הם לימדו טקסטיל ועיצוב בבאוהאוס עד כמעט סגירתו, ולמזלם הבינו שכיהודים עליהם לעזוב. שניהם התיישבו בצפון קרולינה, שם היו מהצוות המוביל של אחת המכללות המשפיעות בתחום העיצוב והאמנות בארצות הברית, בלק מאונטיין קולג'. ב-1949 אנני היתה האישה הראשונה שהציגה תערוכת יחיד של אמנית טקסטיל ב- MoMA. היא תציג עוד בתערוכות רבות בכל רחבי העולם, ולפני שנתיים הגוגנהיים בבילבאו ערך לה רטרוספקטיבה שנדדה לטייט מודרן בלונדון – התערוכה הראשונה של אמנית טקסטיל בטייט. אלברס כתבה ספרים חלוציים בעיצוב טקסטיל, אריגה, עיצוב, וחלקה את זמנה בין עבודה כמעצבת טקסטיל עבור חברות גדולות, הוראה, כתיבה, והדפס על נייר. אלברס שילבה ידע אדיר בהיסטוריה של עיצוב בדים – מאפריקה, דרום אמריקה, עיצוב עממי מרחבי אירופה – עם התפיסות המודרניסטית, הרציונאליות של הבאוהאוס, והשפעת העשייה, מחשבה והוראה שלה היא מאבני היסוד של התחום.
מימין: גונטה שטולצל בסדנת השטיחים. משמאל: ריפוד לכסא
אחת הנשים המשמעותיות ביותר שלמדו ולימדו בבאוהאוס היא גונטה שטולצל (Stölzl 1983-1897). היא גדלה במינכן והגיעה לבאוהאוס ב-1920. המורים במחלקת הטקסטיל היו כולם גברים, והיה ברור שהם מבינים באסתטיקה אבל לא בטכניקה. שטולצל הפכה למאסטרית-משנה ב-1927, ושנה אחר כך היתה למאסטרית מלאה, הראשונה, בבאוהאוס. תחת ניהולה המחלקה לטקסטיל הפכה לאחת המרכזיות בבאוהאוס עד שעזבה מסיבות פוליטיות ב-1931. מבחינת שטולצל, הסדנא היתה מקום לניסויים ולאילתורים. תחת ניהולה יצאו מהבאוהאוס כמה ממעצבות הטקסטיל החשובות של דורה, שהשפעתן ניכרת עד היום. אחרי שסולקה מהבאוהאוס, ברחה מגרמניה בעקבות נישואיה ליהודי, ובציריך הקימה סטודיו והובילה את "איגוד הנשים האמניות והאומניות". עבודות הטקסטיל שלה נמצאות באוספים של המוזיאונים החשובים בעולם.
דיוקן של אוטי גרטנר (מימין) שיצרה גרטרוד ארנדט (משמאל)
גרטרוד ארנדט ( Arndt 2000-1903) שגדלה בשלזיה, התקבלה לבאוהאוס על מילגה, ובין השנים 1923-27 למדה אצל הצלם ההונגרי-יהודי, לסלו מוהלי נאגי, ואסילי קנדינסקי ופול קלה. לא רע בתור חונכים... ארנדט רצתה להיות ארכיטקטית, אבל כשגילתה שהיא האישה היחידה בכיתת הנדסת בנין, החליטה לעבור לסדנת האריגה. עם זאת, את פרסומה העיקרי היא רכשה כצלמת, ויש לומר אחת מצלמות הדיוקן הפרפורמטיבי החלוציות והרדיקליות ביותר. ב-1929 היא צילמה סדרה ממוספרת של דיוקנאות של חברתה לבאוהאוס, אוטי ברגר. "אני פשוט מתעניינת בפנים. את צריכה רק לפקוח את העינים, והופ! זה מישהו אחר". ביחד עם קלוד קאהון, ארנדט נחשבת להשפעה חשובה על צלמות ואמניות כמו סינדי שרמן וסופי קאל. לפני מותה ביקשה שאחרי ההלוויה, יערכו מסיבת באוהאוס בביתה.
מריאן ברנדט, קומקום.
מריאן ברנדט (Brandt – 1983-1893) שגדלה בסקסוניה, גרמניה, הגיעה לבאוהאוס אחרי שכבר למדה ציור, רישום ופיסול והצטרפה למחלקה למתכת, שניהל לסלו מוהלי-נאגי, אותו היא החליפה ב-1928 ולמעשה הפכה לאישה הראשונה שניהלה סדנה בבאוהאוס. כלי המטבח והבית שעיצבה יצרו מהפכה בעיצוב המודרני, ולפני מספר שנים הקומקום האיקוני שלה נמכר במחיר הגבוה ביותר שאי פעם שולם על כלי מטבח. רק בשנות ה-70 התברר היקף העבודה הצילומית שלה, והחדשנות שהציגה בתחום הפוטומונטאג' זוכה בשנים האחרונות לקריאה מחודשת.
אלמה סידוף בושר, סט בניה
הגורל היה הרבה פחות נדיב עם אלמה סידוף-בושר
(Siedhoff-Buscher – 1899-1944). היא גדלה בצפון גרמניה והחלה את לימודיה בבאוהאוס ב-1922. אחרי תקופה במחלקת האריגה, עברה לעבודה בעץ, והתמחתה בייצור בובות תאטרון, צעצועים וריהוט לילדים ונחשבת חלוצה בתחום. המארזים שיצרה מספקים לילדה עולם של אפשרויות תכנון ובניה, ומאפשרים להם חופש ליצור משהו חדש, מעין חינוך לבאוהאוס מגיל רך. הערכה המפורסמת ביותר שלה היא "הסירה הקטנה" (1923) שכללה 32 חלקי עץ צבועים. גנים רבים בגרמניה החלו משתמשים במשחקים ובריהוט שלה, עד הרחבת החרם על בוגרי הבאוהאוס. עם זאת, קשה שלא להבחין ברעיונות הרדיקלים שלה בעיצוב ותכנון ערכות משחק ובניה לילדים עד היום. סידוף-בושר נהרגה בהפצצה של כוחות הברית ב-1944.
(Siedhoff-Buscher – 1899-1944). היא גדלה בצפון גרמניה והחלה את לימודיה בבאוהאוס ב-1922. אחרי תקופה במחלקת האריגה, עברה לעבודה בעץ, והתמחתה בייצור בובות תאטרון, צעצועים וריהוט לילדים ונחשבת חלוצה בתחום. המארזים שיצרה מספקים לילדה עולם של אפשרויות תכנון ובניה, ומאפשרים להם חופש ליצור משהו חדש, מעין חינוך לבאוהאוס מגיל רך. הערכה המפורסמת ביותר שלה היא "הסירה הקטנה" (1923) שכללה 32 חלקי עץ צבועים. גנים רבים בגרמניה החלו משתמשים במשחקים ובריהוט שלה, עד הרחבת החרם על בוגרי הבאוהאוס. עם זאת, קשה שלא להבחין ברעיונות הרדיקלים שלה בעיצוב ותכנון ערכות משחק ובניה לילדים עד היום. סידוף-בושר נהרגה בהפצצה של כוחות הברית ב-1944.
פרדריקה דיקר-ברנדייס (Frederika "Friedl" Dicker-Brandeis) נולדה למשפחה יהודית ענייה בוינה (1944-898). כתלמידה של האמן ג'וסף איטן, עברה עמו לווימר, והיתה במחזור הראשון של הבאוהאוס שם הוא לימד. היא התמחתה בדפוס, טיפוגרפיה, עצוב טקסטיל, ועבדה כמעצבת בגרמניה ובאוסטריה עד אמצע שנות השלושים. ב-1942 היא ובעלה נלקחו ל"גטו לדוגמא" טרזין בצ'כיה, ושם היא לימדה ציור, רישום, והרצתה על אמנות. כשזיהתה בציורים של הנערות אותן לימדה רמזים למצוקה, ארגנה ביחד עם פסיכולוגיות בגטו שעורי תרפיה באמנות, מבלי שהיתה לה מישנה סדורה בתחום. "עלי לעורר את התשוקה ליצור. ליצור פרושו לחיות", אמרה. בספטמבר 1944, כשבעלה נבחר למשלוח לבריקנאו, היא דרשה לנסוע עמו אך הספיקה להעביר למפקדת הבלוק שלה שתי מזוודות עם כ-4500 רישומים וציורים. דיקר-ברנדייס נרצחה בבירקנאו ב-9 באוקטובר 1944. בעלה, פאבל ברנדייס, שרד.
פרדריקה דיקר ברנדייס, 1942 בקירוב
היו עוד רבות. מרגרט היימן מחלוצות הקרמיקה והקדרות המודרנית. אמנית הטקסטיל ההונגריה-יהודיה אוטי ברגר שכבר הצליחה לברוח ללונדון, אך חזרה להונגריה להציל את אמה, ונשלחה עם כל משפחתה לאושוויץ. מעצבת הטקסטיל, צעצועים והריהוט מרגרט רייכהארט שבעיר ארפורט, במזרח גרמניה, שם התגוררה עד מותה, הוקם מוזיאון על שמה. ועוד.
הבאוהאוס אמנם פתח שערים לנשים, אבל התרומה של אותן שלמדו ולימדו שם נשכחה או הוקטנה. הן היו חלוצות בכל מובן, ובעיקר בתביעה שלהן שעיצוב, תכנון ועשייה חזותית בציור, פיסול או ארכיטקטורה גם אסור שיהיו סגורים בפני נשים, וגם אינם נעלים על חומרים, פרקטיקות, טכניקות, מסורות, ומדיה אחרות. ברוח הבאוהאוס הן יצרו חיבורים חדשים וחדשניים בין עיצוב, אמנות והחיים.
הבאוהאוס אמנם פתח שערים לנשים, אבל התרומה של אותן שלמדו ולימדו שם נשכחה או הוקטנה. הן היו חלוצות בכל מובן, ובעיקר בתביעה שלהן שעיצוב, תכנון ועשייה חזותית בציור, פיסול או ארכיטקטורה גם אסור שיהיו סגורים בפני נשים, וגם אינם נעלים על חומרים, פרקטיקות, טכניקות, מסורות, ומדיה אחרות. ברוח הבאוהאוס הן יצרו חיבורים חדשים וחדשניים בין עיצוב, אמנות והחיים.