מגרש המשחקים של לורי אנדרסון וגונאר שונבק

מגרש המשחקים של לורי אנדרסון וגונאר שונבק / קרן ענבי

כתבה ראשונה מתוך שתיים על התערוכות המוצגות במוזיאון MASS MoCA

לורי אנדרסון (נ.1947, שיקגו) ידועה בתור מספרת סיפורים דרך מוסיקה, סרטים ואובייקטים אינטראקטיביים, היא מעדיפה להגדיר את עצמה כמשתמשת במדיום הסיפור ובכלל היא לא בעד הגדרות אמנותיות. השפה היא האלמנט המרכזי שלה כמו כותרת הוידאו האייקוני שלה מ-1986 'שפה היא וירוס מהחלל החיצון' (ציטוט שלה מאת הסופר האמריקאי ויליאם ס. בורוז. ק.ע.). האמנות שלה מתוחכמת במובנים רבים ותדמיתה האישית והאמנותית מורכבת מניגודים. מצד אחד היא אישה ואמנית חזקה שנותנת לצופה תחושת ביטחון ומהצד השני היא לא צפויה ויש בה רוח שטות ושובבות. הטקסטים שלה יבשים בישירותם אבל נוטפים הומור מקברי. היא מייצרת קסם ובמקביל מצליחה לשמור על מתח גבוה ודריכות לקראת התעלול האמנותי הבא שלה.

Laurie Anderson, If you don't like the rules, go away from the game, 2017, video 1_Laurie Anderson, If you dont like the rules, go away from the game, 2017, video

1_Laurie Anderson, If you dont like the rules, go away from the game, 2017, video

התצוגה שלה במוזיאון ה-MASS MoCA (שהוקם ב-1999 על חורבותיו של מפעל נטוש ונחשב כיום למוזיאון הגדול בארה"ב לאמנות עכשווית) כוללת שתי עבודות חדשות מ -2017 של מציאות מדומה שיצרה ביחד עם Hsin-Chien Huan. בנוסף מוצגים לצפייה מקבץ מסרטיה האייקונים שנוצרו בין השנים 1979-2005. התערוכה של אנדרסון היא חלק מפרויקט שאפתני של המוזיאון, שהקדיש שטח עצום של כמעט דונם למשך 15 השנים הבאות ל'פרויקט אנדרסון' או כפי שבעבר כינה אותו מנהל המוזיאון 'רדיו אנדרסון', או כפי שהיא מעדיפה לקרוא לו בפשטות 'חלל סטודיו'. אנדרסון מצטרפת לשורה של אמנים כמו ג'ני הולצר, רוברט ראושנברג, לואיז בורג'ואה, ג'יימס טורל וסול לוויט שהצבות ארוכות טווח שלהם כבר מוצגות במוזיאון. היא מתייחסת לפרויקט כאינקובטור אמנותי, מקום דינמי בו הצופים יוכלו לחוות את תהליכי עבודתה.

Laurie Anderson, O Superman, 1982, video 2_Laurie Anderson, O Superman, 1982, video

בעבודה The Chalkroom אנדרסון מכסה את קירות החדר, התקרה והרצפה ברישומים, חלקי שירים ומילים שזוהרים בחושך ויוצרים מקום שיהיה מוכר לצופה כשיצלול לחווית המציאות המדומה שמורכבת מלבירינת של חדרים וסיפורים שמושמעים באוזניות. לאחר תדריך בטיחותי קצר של הדייל בתערוכה שכולל הסבר על כפתור מצוקה אדום (המסתבר בהמשך כהכרחי) ותפעול מערכות הניווט של הכסא, אנו יוצאים לדרך ונכנסים לחוויה אינטימית עם קסדת המציאות המדומה שלנו לתוך עולמה של אנדרסון. מילים כמו אהבה, חברות, ריקוד, תקווה ועוד צפות לפנינו ואנו מתבקשים לבחור מילה אחת וללחוץ עליה, מיד אנו משוגרים לנסיעה כמו ברכבת הרים, חוויה פיזית מטלטלת, לא לבעלי לב חלש או לסובלים מפחד גבהים. בנפילות חדות ומהירות אנו משייטים בדומה לרחפת לתוך עומקים אינסופיים של מרתפים על מרתפים חשוכים כשקולה הרגוע של אנדרסון כמו מלטף ומלווה את החוויה. בעבודה הזאת אנדרסון מספרת סיפור אחר וחדש בכך שהיא מאפשרת לצופה לבחור את המילה-המסלול ולעצב את הסיפור, את החוויה האישית שלו.

Laurie Anderson, The Chalkroon, 2017 3_Laurie Anderson, The Chalkroon, 2017

בעבודה השנייה Aloft In קירות המטוס שבו אנחנו יושבים מתחילים להתפרק כמו להתמוסס סביבנו, משאירים אותנו בודדים, צפים בין עננים. למרות האסון האווירה רגועה כשמערך של אובייקטים כמו פרח, טלפון, קונכייה ועוד מרחפים סביבנו בגובה העיניים. אפשר לעקוב אחריהם במבט ואפשר גם לתפוס כל אחד מהם ולהחזיק ואז קולה של אנדרסון יבקע לפתע מהאוזניות, יספר סיפור, או יצטט שירה ויפסק כשנזרוק את החפץ בחזרה לחלל האינסופי.

Laurie Anderson, In Alof, 2017 4_Laurie Anderson, In Alof, 2017

מכונת כתיבה ישנה וצהובה מושכת את תשומת ליבי. אני מתחילה להקליד עליה. האותיות קופצות לחלל בצורה של מילה או משפט קצרצר, כמו התחלה של סיפור ואז נעלמות באינסוף שבו אנו משייטים קדימה בקצב מתון לעבר חור מתערבל אפור וגדול, האם ככה נראה הסוף? מבט למטה חושף עולם מונוכרומטי אפור של נופים, כבישים ושדות מעורפלים שלא מתארים מקום וזמן ספציפיים. מציאות דיסטופית מעוררת חרדה ותחושות של אי ודאות מתערבבות באופן מוזר בתחושות של ביטחון ורוגע, אולי בגלל התנועה הרציפה ואולי בגלל קולה של אנדרסון שמלווה אותנו. ההרגשה היא של חוויה מדיטטיבית, כמו להיות בתוך יצירה פואטית עדינה וכוחנית גם יחד. אנדרסון כבר סיפרה את הסיפור הזה "ערב טוב. זה הקפטן שלכם. אנחנו עומדים לבצע נחיתת חירום...שימו את הידיים על העיניים. קיפצו החוצה מהמטוס. אין טייס, אתם לא לבד" (מתוך המופע: Big Science, 1982)

בסיום החוויה ה'אנדרסונית' אנו נמצאים בתוך חלל התערוכה 'לא נדרש ניסיון' של גונאר שונבק (Gunnar Schonbeck), מוסיקאי ויוצר אמריקאי שמת ב-2005. בתערוכה שנראית כמו מגרש משחקים אלגנטי פזורים כלי נגינה עצומים מחומרים בלתי שגרתיים כמו חלקי מכוניות, מטוסים, פסולת תעשייתית, חביות, צינורות ביוב, גומי, שאריות עץ ועוד. שונבק האמין שכל אחד הוא מוסיקאי ויצר כלים שמשקפים תפיסת עולם זו. עשייתו התרחבה גם ליצירת קומפוזיציות מיוחדות לכלים אלו ושיתופי פעולה עם מלחינים כמו ג'ון קייג'. כלי הנגינה נראים כמו קולאז'ים תלת ממדיים ומשקפים במידה רבה את התפיסה שהתפתחה באותן שנים של שימוש באובייקטים מוכרים מהיומיום בקונטקסט חדש של אמנות. מערך עבודות נדיב של לואיז בורז'ואה ורוברט ראושנברג שמוצגים מיד בהמשך מצביעים על הקונטקסט. גולת הכותרת בתערוכה של שונבק הם שני חדרי חזרות מקצועיים שנראים כמו מעבדה לניסויים ווקאליים בהם יכולים המבקרים לנגן ולהתנסות באופן חופשי לגמרי, ללא ניסיון קודם.

Gunnar Schonbeck 7_Gunnar Schonbeck

צילומים: קרן ענבי
Laurie Anderson, Gunnar Schonbeck , לא נדרש ניסיון,
מוזיאון MASS MoCA, מסצ'וסטס, התערוכות עד סוף 2020