זמן קריאה : 1:29 דקות
מהנעשה בשטח / דנה גילרמן 24/5/16
פיתויים וטרגדיות
פיתויים וטרגדיות
ניקול אייזנמן, ילידת צרפת שחיה בניו יורק, היא ציירת מדהימה. לדעתי, הציירת הטובה ביותר שחיה היום. יש משהו אותנטי בציורים שלה, ובמלה אותנטי אני מתכוונת לכנות של עשייה, דחף, מניע, כל אותם מלים שכבר לא ברור מה התקפות שלהם בעולם הציני של היום.
ניקול אייזנמן, It Is So, 2014.
אז לניקול אייזנמן יש תערוכה בניו מיוזיאום בניו יורק וזה אחד מאותם אירועים שלמרות חרדת הטיסה עושים לי חשק לעלות למטוס ולטוס עד ניו יורק רק כדי לראות את התערוכה (שננעלת ב-26 ביוני). מה מאפיין את הציורים שלה? יצריות, אקספרסיוניסטיוּת, סוריאליסטיות, צבעוניות, קושי, כן, יש בה משהו שמזכיר את המהות של האקספרסיוניזם הגרמני – כפי שנהוג לומר היום על הרבה מאוד ציירים – אבל כזה שמצליח להתחבר לתקופה העכשווית ולדייק את תחושת הקטסטרופה והטרגדיה. ייאוש גדול ואין מוצא מאפיינים אותה: "יש בה דימויים של אנשים חבוטים, חברה ואנושיות בקריסה", כפי שהגדירה זאת אחת המבקרות.
"אייזנמן המציאה שפה פיגורטיבית ייחודית המשלבת את הדמיוני עם הצלול, האבסורד עם הבנאלי, ואת הסטריאוטיפי עם תרבות הנגד והקוויר", נכתב בדף התערוכה. על כריכת הקטלוג מופיע – עד כמה שהצלחתי לראות מהתמונה הקטנה שפורסמה באתר - ציור של מין אוראלי בין שתי נשים. המיניות נמצאת שם, ההתרסה החברתית, אפשר לחוש את הדמויות שלה מלאות תאווה ויצריות וחייתיות וחוסר בושה, כמעט ימי-ביינמיות. היא חוגגת את האופוזיציה החברתית,שאליה היא משתייכת בעצמה, וכל זה בעצם מגדיר את איכויותיה יוצאות הדופן, נדירות בעולם האמנות של היום.
"אייזנמן המציאה שפה פיגורטיבית ייחודית המשלבת את הדמיוני עם הצלול, האבסורד עם הבנאלי, ואת הסטריאוטיפי עם תרבות הנגד והקוויר", נכתב בדף התערוכה. על כריכת הקטלוג מופיע – עד כמה שהצלחתי לראות מהתמונה הקטנה שפורסמה באתר - ציור של מין אוראלי בין שתי נשים. המיניות נמצאת שם, ההתרסה החברתית, אפשר לחוש את הדמויות שלה מלאות תאווה ויצריות וחייתיות וחוסר בושה, כמעט ימי-ביינמיות. היא חוגגת את האופוזיציה החברתית,שאליה היא משתייכת בעצמה, וכל זה בעצם מגדיר את איכויותיה יוצאות הדופן, נדירות בעולם האמנות של היום.
אלי גור אריה, מנועי צמיחה.
גם בתערוכה של אלי גור אריה, "מנועי צמיחה" שמוצגת עכשיו במוזיאון תל אביב, המיניות נמצאת כמעט בכל אובייקט. כלומר, היא מוסתרת, אבל היא שם. בתות הפעור, בפרח הווגינלי, בעור הדק, הנימתי של הכלב שפיו סגור במעין מתג של סוסים (ועל עורו חתך שנראה כווגינה ולחלופין כאחד מפצעיו של ישו). אחת השומרות במוזיאון, ילידת קייב, אמרה לי שהתערוכה התיאטרלית מזכירה לה את אסון צ׳רנוביל. זו הגדוּלה של גור אריה. לייצר סביבה מפתה במראה, צבעוניות וקסומה, שמייצרת באותה הנשימה יופי נפלא ואסון נוראי. אסתטיקה יוצאת דופן שמערבלת את הקרביים. יש משהו משותף לגור אריה ולאייזנמן. המיניות והתשוקה, מהולים בטרגדיה אנושית וחייתית, והעתיד נשזר בתחושה של מוות.