זמן קריאה : 2:26 דקות
מהנעשה בשטח / דיוקן שיתופי
יונתן לוי, חצר אחורית, גלריה בנימין
איזה רעיון יפה לקבץ שש גלריות שיתופיות הפועלות בתל אביב לתערוכה אחת שכותרתה ״הקולקטיביסטים - דיוקן קבוצתי״. התערוכה, המוצגת בבית האמנים בתל אביב (אוצרת אורלי הופמן) נוגעת באחת התופעות המעניינות והחשובות שנוצרו בשדה האמנות המקומי בשני העשורים האחרונים: קבוצות של אמנים שפתחו חלל תצוגה משותף כדי לא להיות תלויים באף אחד ואחת. מקורותיה של התופעה הם במיעוט גלריות וריבוי אמנים שרוצים להציג אך נדמה שזו כבר לא הסיבה העיקרית. לחלק גדול מהגלריות היום אין כל כך מה להציע: שוק האמנות חלש וההשתתפות בירידי אמנות בינלאומיים יקרה מידי עבורן. בנוסף, הרשתות החברתיות מזמנות יותר מתמיד אפשרויות תצוגה שבאות לידי ביטוי בקולות קוראים ואפשרויות רזידנסי לכל אחד ואחת, ובכל מקום בעולם. הגלרייה השיתופית מאפשרת גם תקשורת בין יוצרים ויוצרות שפועלים בדרך כלל לבד בסטודיו. הפתיחות ותחושת העצמאות, חוסר ההיררכיה וחוסר התלות בשוק האמנות, היכולת להציג ולארח, לחדש, כל אלו מאפיינים את הגלריה השיתופית וכמובן שיש גם מינוסים: למשל, הימצאותה בשוליים של שדה האמנות (שזה גם נושא התערוכה של גלריה בנימין), הצורך הקבוע במימון המשך פעילות - בדרך כלל הפתרון הוא בתערוכות מכירה - וגם הצורך בקבלת החלטות שמקובלות על כולם. האספקט הזה, נסתר בדרך כלל, מוצג באופן משעשע בתערוכה של גלריה אינדי: על גבי מסך פלאפון מוצגת תכתובת ארוכה עד אין סוף של חברי הקבוצה לגבי התערוכה הנוכחית. אין ספק שצריך הרבה אורך רוח כדי לא להשתיק את הקבוצה למשך שנה.
מתוך התערוכה של נולובז
מתוך התערוכה של אינדי
שש גלריות שיתופיות - אלפרד, חנינא, p8, אינדי, בנימין ונולובז - מציגים בכל החללים של בית האמנים. כל אחת מהן קיבלה חלל משלה שבו היא מציגה את עצמה. הדגש במרבית התצוגות הוא היחסים בין חברי הקבוצה, הפרט כחלק מקבוצה והפרט כאינדוודואל, על קבלת החלטות במסגרת שיתופית ועל מעמדה של הגלריה השיתופית בשדה האמנות. חלק מהתערוכות הסתפקו בתצוגה של אמני הגלריה, ללא נושא מובהק ואחרות מהודקות יותר כמו בחנינא שבה בחרו חברי הקבוצה להגיב לעבודות קודמות אחד של השני, כלומר לייצר חיבור ממשי בין העולמות השונים של חברי הקבוצה, גלריה p8 שבחרה אף היא לבחון את הקשרים המחברים ביניהם על ידי תגובה של אמן לעבודה של אמן שהצטרף אחריו, או גלריה בנימין שעסקה במושג חצר בהקשר של יחסי כוח, זירת התרחשות וכמקום חיצוני לשדה האמנות הממוסד.
מתוך התערוכה של גלריה חנינא
מתוך התערוכה של גלריה אלפרד
אני מודה שלא יוצא לי לבקר בכל התערוכות המוצגות בגלריות השיתופיות ולכן יש משהו משמח מאוד בפריסה הנרחבת הזו המאפשרת היכרות עם כל אחד מהאמנים ומהאמניות ועם הקבוצה ככלל: מתי נוסדה, מי חבריה, ומה הדבר שמחבר ביניהם (וכמובן שלא תמיד יש משהו מובהק). בדף הכללי של התערוכה כולה מדברת האוצרת, אורלי הופמן, על הצגת ה-DNA של הקבוצה. אני חייבת לומר שעד כמה שזה מפתה לנסות ולנסח ׳דיוקן׳ קבוצתי, אני לא ממש הצלחתי בזה. רקפת וינר עומר, חברת גלריה נולובז, הגדירה את המשותף לחברי קבוצתה כך: ״מרביתם אמנים בוגרים, אינדיבדואליסטים, שיש מאחוריהם עשייה רבת שנים״. באותה מידה אפשר לאפיין את גלריה אינדי ככזו שעוסקת במדיום הצילום. גיל - במקרה של אמני נובולז או מדיום - במקרה של אינדי הם דברים שקל להגדיר. אך האם אפשר לדבר על מהות? רוח? לא ממש. בניסיון למצוא איזו מהות משותפת נכתב בדף של נולובז כי ״עבודות רבות עשויות מחומרים מתוך ׳החיים׳, רדי מייד או חומרים זולים ונגישים״ אולם ההבחנה הזו יכולה להיות תקפה לעבודות רבות נוספות שמוצגות בתערוכות הסמוכות.
מתוך התערוכה של גלריה p8
מתוך התערוכה של גלריה בנימין
מה שכן, יש עבודות טובות מאוד ויש עבודות מעט פחות אך באופן כללי יש תחושה שזו אחת התערוכות היפות והמוצדקות שהוצגו בבית האמנים בשנים האחרונות, כזו שעושה חשק לבוא שוב, וזה הרבה.