זמן קריאה : 2:54 דקות
מהנעשה בשטח / דנה גילרמן
שינוי מדיניות תשלום במטרפולוטין גורמת לסערה.
שינוי מדיניות תשלום במטרפולוטין גורמת לסערה.
תמיד חשבתי שכניסה חופשית למוזיאונים בישראל יכולה לפתור את מצוקת מיעוט הקהל והדוגמה הנהדרת לכך היו מוזיאונים בחו״ל, שמימשו את האפשרות הזו והפכו למוקד עלייה לרגל. אמנם זו היתה משאת נפש מעט ילדותית – הרי גם כך המוזיאונים בקושי נושמים כלכלית – ובכל זאת, הייתה.
עכשיו מסתבר שגם במוזיאונים במחוזות אחרים, עשירים ומתויירים הרבה יותר, אין יותר אפשרות לכלכל את כניסתם של ההמונים, והסערה הנוכחית שמעסיקה עתה את שדה האמנות הבינלאומי היא החלטת המטרופוליטן בניו יורק לגבות החל מהראשון במרץ דמי כניסה ממבקרים שאינם תושבי מדינת ניו יורק. עד עתה התשלום בכניסה היה בגדר תרומה – כלומר המבקרים בעצמם יכלו להחליט אם לשלם דמי כניסה - והתרומות צנחו.
מדיניות התשלום החדשה אמורה להכניס למוזיאון בין 6-11 מליון דולר בשנה, בנוסף לתקציבו העומד על 300 מליון דולר. כלומר תוספת של כ-2-3 אחוזים.
עכשיו מסתבר שגם במוזיאונים במחוזות אחרים, עשירים ומתויירים הרבה יותר, אין יותר אפשרות לכלכל את כניסתם של ההמונים, והסערה הנוכחית שמעסיקה עתה את שדה האמנות הבינלאומי היא החלטת המטרופוליטן בניו יורק לגבות החל מהראשון במרץ דמי כניסה ממבקרים שאינם תושבי מדינת ניו יורק. עד עתה התשלום בכניסה היה בגדר תרומה – כלומר המבקרים בעצמם יכלו להחליט אם לשלם דמי כניסה - והתרומות צנחו.
מדיניות התשלום החדשה אמורה להכניס למוזיאון בין 6-11 מליון דולר בשנה, בנוסף לתקציבו העומד על 300 מליון דולר. כלומר תוספת של כ-2-3 אחוזים.
נגמר הכסף
שלא כמו אצלנו, כל צעד שכזה במוסד תרבותי זוכה לפרסום רב, ולמחאות רבות אף יותר. כמעט בכל העיתונים יש תגובות לשינוי הזה, והרוב מתנגדים באופן נחרץ. מלבד עצומה שכבר מתרוצצת ברחבי הרשת, בניו יורק טיימס, תחת הכותרת הנחרצת ״המט צריך להיות פתוח לכולם, מדיניות התשלום היא טעות״, כתבה המבקרת רוברטה סמית: ״אם הספריות הציבוריות יתחילו לגבות דמי כניסה תהיה מהומה גדולה. אנחנו לא צריכים לשלם עבור גישה לספרים בבעלות ציבורית, ואנחנו לא צריכים לשלם כדי לראות אמנות במוזיאונים שנתמכים על ידי המסים שלנו״.
למכירה ציור של גוגן – דמות בעייתית של רודף שמלות
התייחסות קלילה יותר הופיעה ב״ארטניוז״ שם פורסמה רשימה של ״9 יצירות שהמט צריך למכור מיד עכשיו כדי למנוע כניסה בתשלום – לתמיד״. הרשימה כוללת ״עבודות שהמטרופוליטן יכול למכור, מבלי לפגוע באוסף המהותי״, ויש בה את גדולי הציירים והציירות בהם פיקאסו, אדגר דגה, ג׳ורג׳יה אוקיף, אדוארד הופר ופול גוגן. היא כתובה באופן משעשע ולא ברור עד כמה היא מתייחסת ברצינות, אם בכלל, להצעה של עצמה. למשל, על הציור ״Near Abiquiu, New Mexico״ של ג׳ורג׳יה אוקיף, נכתב: ״מכיוון שהמוזיאון מחזיק ב-30 עבודות של אוקיף, אולי אפשר למכור אחד מאלו שאינם בתצוגה״ וכך לגייס עוד6 מליון דולר. על הציור ״שלוש נערות טהיטיות״ של פול גוגן מ-1896 נכתב: ״גוגן הוא דמות בעייתית בתולדות האמנות. הוא ידוע כרודף שמלות וככזה שמציג ללא בושה תרבויות לא מערביות כאקזוטיות. מכיוון שלמט יש כתריסר ציורים פולינזים שלו, בהחלט לא תהיה בעיה למכור אחד מיני רבים שכותרתם דומה: ׳שלוש נשים טהיטיות׳, ׳שתי נשים טהיטיות׳, ׳שתי נשים׳״ וכו׳״. זה, על פי הרשימה, יאפשר למוזיאון להכניס לקופתו עוד כ-70 מליון דולר. על ציור של רמברנדט, ״(Portrait of a Man (The Auctioneer”, נכתב: ״יש כמה ציורים של האמן שאינם בתצוגה, כמו זה, ואפשר להקריב אותו לטובת הכלל (זה נראה הגיוני להקריב רמברנדט שלא בתצוגה כדי שמליוני תיירים יראו רמברנדט טוב יותר בתצוגה, לא?)״