ניבי אלרואי, מראה הצבה. מוזיאון הרצליה. צילום: לנה גומון

מהנעשה בשטח / דנה גילרמן 19/6/19

זמן קריאה : 3:32 דקות
מהנעשה בשטח / בטן מתהפכת
 
"תערוכות הן בתי קברות", אמרה תמר הירשפלד לנעמה ריבה בראיון שהתפרסם בגלריה בתשובה לשאלה למה החליטה להקים תערוכה שמפעמים בה חיים.
השאלה היא איזה חיים.
האמנית ושלדון ‎⁨תמר הירשפלד  שלדון השלד ההומניסטי, וידאו (2015–2019)  (1)⁩
גילוי נאות: התאהבתי בתמר הירשפלד האמנית בתערוכת הגמר שלה בלימודי ההמשך בבצלאל ב-2013.
המיצב שלה אז בלט בחוזקתו וגם עבודות הוידיאו המוזרות, הנהדרות, מלאות התעוזה והאירוניה שלה ועבודות וידיאו נוספות שהציגה לאחר מכן. אחר כך היא נעלמה לי – כנראה נסעה לחיות במדינה אחרת – וחזרה בתערוכת יחיד בהלנה רובינשטיין, ״ארץ חדשה״, כבוד גדול לאמנית שנמצאת יחסית בתחילת הדרך.
מכיוון שאני זוכרת את הירשפלד מאוד לטובה ממש נחפזתי לתערוכה בהלנה ואפילו שההגעה לשם בצהרי שבת גילתה מתחם סגור – ההודעה על שינוי שעות הפתיחה מארבע לחצות תפסה רבים בהפתעה – חזרתי לשם שוב, באותו היום, בשעות הערב.

אז כך: הירשפלד בחרה להשתלט על כמה שיותר חלל. העומס נראה בהתחלה מפעים אבל תוך כדי סיור נחשפת תחושה של החמצה. אין דרך אחרת לתאר זאת מאשר התפעמות שנשמטת תוך כדי תנועה. הרבה מאוד עבודה הושקעה פה (וזה ניכר גם ברשימת התודות הארוכה בכניסה) בבניית הרבה מאוד עולמות: חפצים מהבדואים מהפזרה, אובייקטים המדמים מאפים בקונדיטריה וסופרמרקט צרפתי, כספומט אמיתי ועמדת ביטקוין, מערה שאנטית (שמזכירה את עבודתה הנהדרת בבצלאל) ובה אפשרות לצפות בסרט ״צ׳יזבט״ בתלת מימד (במשקפיים שלא ממש עבדו – לא ברור אם זה מכוון או לא), רפרודוקציות של ציורים, תצלומים, עמדת מחשב לא שמישה, גלגלי אופניים, גלגלי כלי רכב, חביות, רפסודות, כיסאות ים, ארונות מתכת. 
מתוך ״ארץ נהדרת״. צילום: אילנה ישראלי 62590768_848121175565398_3278269303195548407_n
יש גם כמה דברים נהדרים בתוך הבלגן המטורף הזה, אבל הם נבלעים באנדרלמוסיה השופעת שבסופו של דבר מתישה את הצופה עוד לפני המנה העיקרית – חלל עצום שבו מוצגים, בין שלל מוצגים - סרטי וידיאו שבהם הירשפלד מספרת סיפור אהבה עם שלד בשם שלדון, שמסמן, כביכול, את אביה הארכיאולוג שמת ב-2006. רצח אב? תסביך אלקטרה? הספדה של תרבות שנכחדה? כאב על אובדן ורצון להחזיר את המת? נקרופיליות? כן, הכל נמצא פה אבל כשהירשפלד העירומה דוחפת לשון לפה של שלדון השלד (שנע באמצעות בובנאים) אני סתם נגעלת. לא נגעלת במובן של היפה המכוער, במובן של המפתה הדוחה, אלא בפשט.
ניבי אלרואי, מראה הצבה. מוזיאון הרצליה. צילום: לנה גומון _S7A0148-1
קודם כל משהו על גודש: גודש יכול להיות דבר נפלא. ״הפתרון האינסופי״ של סיגלית לנדאו, שהוצג בהלנה רובינשטיין ב-2005 היה גדוש להפליא ונהדר, מרגש, מהפך קרביים. מה הפך אותו לכזה? מעבר לוירטואוזיות של האמנית היא יצרה סביבה קוהרנטית. הכל התקשר לסיפור אחד המתיך שואה וציונות, ים המלח הנעלם ודמויות מיתולוגיות פצועות. גם אם לא יכולתי לכתוב את הסיפור בדיוק, יכולתי להרגיש אותו. דוגמה נוספת לבלאגן יפהפה? התערוכה ״תהום מריאנה״ של ניבי אלרואי במוזיאון הרצליה. אלרואי יצרה סביבה גדושה בחומרי רדיי מייד, רישומים, מפות, חומרים ארכיוניים ותרבותיים, אובייקטים. כל אלו הופכים לסביבה קוהרנטית אחת של רגע לפני המבול הגדול. אנחנו, הצופים, חווים את הרגע הזה שנמצא לפני קטסטרופה ואם הדבר עובד הוא גם מייצר רפרנסים נהדרים – למשל לרפסודת המדוזה של ז׳ריקו ולחילופין לרגע שבו מתחילים המים לחלחל  לליבת הכור בסדרה הנהדרת צ׳רנוביל. כן, לא תמיד חייבים רק רפרנסים ל׳בית הקברות׳ של תולדות האמנות והסדרה המתארת את האסון של צ׳רנוביל, לצורך העניין, מצליחה ליצור את תחושת המפעים הנורא.
 
מיה פרי, מתוך סרט האנימציה ״לתקשר כמו עכבר״. גלריה מאיה צילום מסך 2019
ועוד קצת על בטן מתהפכת
בגלריה מאיה מוצגת התערוכה ״לקרוע את הדפים״ של מיה פרי, שהצליחה בזמן קצר להפוך לאחד השמות היותר חביבים עליי. זוהי תערוכה קטנה על קשרים או יותר נכון אי קשרים בין דמויות אבודות, גוף נזיל ופרוץ, עולם פנימי מסויט וטכנולוגיה מנוכרת. על חיבורים בין נשים ונשים וחיות ונשים ונשים שיולדות עכברים בסרט האנימציה ולוליטה אחת. פרי מייצרת סיוטים יפהפיים שחודרים לצופה ומשלחים אותה לדרכה עם מחשבות על הפצע הפעור שלה.
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
אתר זה הינו ארכיון לפעילות בית הספר ומרכז התרבות "בסיס לאמנות ותרבות". המוסד נסגר בשנת 2020. אישור