זמן קריאה : 1:17 דקות
מהנעשה בשטח / דנה גילרמן
מה לעשות כדי שיראו אותי? על הסנסציה כאמירה אמנותית, והצעה ליריד אמנות חדש.
מה לעשות כדי שיראו אותי? על הסנסציה כאמירה אמנותית, והצעה ליריד אמנות חדש.
סנסציה במקום אמנות
האם רותם בידס, בוגרת המדרשה לאמנות, גנבה פריטים מאושוויץ או רק סיפרה שגנבה? האם יש לכך רלוונטיות לעבודה שלה – שעוד לפני שנפתחה התערוכה כבר מעוררת סנסציה - או לא? האם נכון עשתה מכללת בית ברל (שלה שייכת המדרשה) שדרשה ממנה להוריד את העבודה ועשתה לה שימוע ואחרי שסידס אמרה שבעצם כלל לא אמרה שגנבה אלא העיתונאים הם אלה ששיקרו (כמובן) נרגעה ואפשרה לה להציג? האמת, נדמה שכל סיפורי הסנסציה המגוחכים הללו מייצרים תחושה שהסטודנטים והסטודנטיות לא מאמינים שלאמנות יש מספיק כוח לדבר, להעביר מסרים, לעניין מישהו, ובעיקר לא את התקשורת שמזמן איבדה ענין. לכן, אחרי ארבע שנות לימוד מתישות, כדי שמישהו יבחין בכלל שסיימת, שיראו אותך, נותרה דרך אחת – לתפוס כותרות בעיתונים. שואה, פורנוגרפיה, שרת המשפטים בעירום, פורטרט של שרה נתניהו כמארי אנטואנט (נסיון נוכחי של שנקר לקחת מעט מתשומת הלב של המדרשה), מה שלא יהיה. העיקר שיבואו, העיקר שיכתבו. עצוב.
האם רותם בידס, בוגרת המדרשה לאמנות, גנבה פריטים מאושוויץ או רק סיפרה שגנבה? האם יש לכך רלוונטיות לעבודה שלה – שעוד לפני שנפתחה התערוכה כבר מעוררת סנסציה - או לא? האם נכון עשתה מכללת בית ברל (שלה שייכת המדרשה) שדרשה ממנה להוריד את העבודה ועשתה לה שימוע ואחרי שסידס אמרה שבעצם כלל לא אמרה שגנבה אלא העיתונאים הם אלה ששיקרו (כמובן) נרגעה ואפשרה לה להציג? האמת, נדמה שכל סיפורי הסנסציה המגוחכים הללו מייצרים תחושה שהסטודנטים והסטודנטיות לא מאמינים שלאמנות יש מספיק כוח לדבר, להעביר מסרים, לעניין מישהו, ובעיקר לא את התקשורת שמזמן איבדה ענין. לכן, אחרי ארבע שנות לימוד מתישות, כדי שמישהו יבחין בכלל שסיימת, שיראו אותך, נותרה דרך אחת – לתפוס כותרות בעיתונים. שואה, פורנוגרפיה, שרת המשפטים בעירום, פורטרט של שרה נתניהו כמארי אנטואנט (נסיון נוכחי של שנקר לקחת מעט מתשומת הלב של המדרשה), מה שלא יהיה. העיקר שיבואו, העיקר שיכתבו. עצוב.
גנוב או לא גנוב? זו לא השאלה
יריד בוגרים
לפני יותר מעשור היו בעיקר שתי תערוכות בוגרים מרכזיות: בצלאל והמדרשה. בשנים האחרונות השדה התרחב, נפתח, התרבה, התפזר – דבר כשלעצמו נהדר ומראה שמרכזי הכוח התאדו – אך זה דורש לתור את הארץ כולה: בצלאל, מוסררה והדסה בירושלים, מנשר, שנקר, סמינר הקיבוצי, בסיס, לימודי ההמשך של בצלאל והמדרשה בתל אביב, מכללת תל חי, אורנים ואוניברסיטת חיפה בצפון, בדרום יש את ספיר ואין לי ספק שבטח שכחתי כמה. מצטערת, הנסיעות האלו כבר לא לענין, ובמיוחד לא בקיץ. אז הנה רעיון שאני זורקת לחלל האוויר: פעם בשנה, בחודשי הקיץ, יקום מעין יריד שיוקדש לכל תערוכות הבוגרים. זה יאפשר לבוגרים להחשף לקהל רחב במיוחד (ואולי זה יפתור גם את האייטם הראשון) ולקהל לרכוש עבודות במחירים נוחים, ותוך כדי לתמוך באמן בתחילת הדרך.
לפני יותר מעשור היו בעיקר שתי תערוכות בוגרים מרכזיות: בצלאל והמדרשה. בשנים האחרונות השדה התרחב, נפתח, התרבה, התפזר – דבר כשלעצמו נהדר ומראה שמרכזי הכוח התאדו – אך זה דורש לתור את הארץ כולה: בצלאל, מוסררה והדסה בירושלים, מנשר, שנקר, סמינר הקיבוצי, בסיס, לימודי ההמשך של בצלאל והמדרשה בתל אביב, מכללת תל חי, אורנים ואוניברסיטת חיפה בצפון, בדרום יש את ספיר ואין לי ספק שבטח שכחתי כמה. מצטערת, הנסיעות האלו כבר לא לענין, ובמיוחד לא בקיץ. אז הנה רעיון שאני זורקת לחלל האוויר: פעם בשנה, בחודשי הקיץ, יקום מעין יריד שיוקדש לכל תערוכות הבוגרים. זה יאפשר לבוגרים להחשף לקהל רחב במיוחד (ואולי זה יפתור גם את האייטם הראשון) ולקהל לרכוש עבודות במחירים נוחים, ותוך כדי לתמוך באמן בתחילת הדרך.
יריד בוגרים, כמו צבע טרי (שבתמונה)
