מהנעשה בשטח / דנה גילרמן 21/6/17

משהו הרבה יותר מסעיר, שלא לומר חמור, קרה השבוע: האקדמיה ללשון הודיעה שמעתה כותבים אומנות עם ו׳. בהתערבות הקטנה הזו פגעה האקדמיה באחד הגבולות האיתנים ביותר, הברורים ביותר, שבין שדה האמנות המוערך, הגבוה, לבין זה הנמוך, הקראפט, החובבני כביכול, המלאכת יד. מצחיק. במציאות הגבול הזה כבר מזמן התמוסס (הדוגמה הטובה לכך הן התערוכות הבינלאומיות בביאנלה בונציה שכבר מזמן מציגים בהן את הכל) ובכל זאת היינו תלויים בו׳ הזו כדי ליצור גבול בין הגבוה לנמוך, הראוי והפחות ראוי. זה שימש אותנו לתמחר אחר (למשל בין יצירה למוצר), לייצר היררכיה בין המחלקות באקדמיות השונות (מסלול העיצוב לעומת האמנות) וכו׳ וכו׳. אני, למשל, מודה ומתוודה שנתליתי בו׳ הזו. ומה עכשיו? ראיתי כבר בפייסבוק אמנים שהודיעו שיאחזו בה ואחרים שילחמו בהחלטה של האקדמיה – כי מה היא מבינה. אפשר גם לבחור אחרת. לקבל את הוספת הו׳ כחלק מעולם פוסט מודרני שכל הגבולות בו הם נזילים, משתנים, כן קווירים, וההגדרות או הבחירות, הן נקודתיות, תלויות הקשר, ויכולות להשתנות באופן תמידי.