זמן קריאה : 2:17 דקות
אני קוראת במבט הייחודי של נבט יצחק גם אמפתיה. יש פה הכרה במעשה אמנותי ואומנותי, שהיה חדור חדוות יצירה ואמונה, שראה את עצמו חלק ממפעל לאומי גדול, שרק במבט לאחור – כמו שמתבוננים בכל דבר - אפשר היה לקרוא בו גם את מאבקי הכוח, הפוליטיקה והעוול. למשל, החלוקה האתנית והמגדרית שייעדה את היוצרים ממוצא מזרחי אל בתי המלאכה שיצרו אמנות פולקלוריסטית עממית, ואת יוצאי מזרח אירופה - אל המשבצת היוקרתית של יוצרי האמנות הגבוהה (כפי שחשפה שרה חינסקי במאמרה ״רוקמות התחרה מבצלאל״). זהו מצג של עבר, שנעלם עם הדלקת האור, ומה נגלה? חברה עכשווית ואלימה, נרקיסיסטית ונטולת אידאולוגיה, שעסוקה בצריכה אינסופית לסתימת הריק. המימד הביקורתי המורכב שנשאר מהתערוכה הוא בתחושת ההיקסמות, המהולה בעצב, שאיתה יוצאים אל המציאות, או כפי שכתבה ברכה ליכטנברג אטינגר: האמן נהייה רופא וגם חולה, כשהוא מוטבע בידי, פועל על פי, ומייצר את עקבות הטראומה של העולם ושל האחרים, באותו הבזק בו הוא גם מגשימם כיופי ופצע, תמונה וצלקת (מתוך טראומה ויופי: טרנס-סובייקטיביות באמנות).
"תערוכה תמידית״, נבט יצחק. אוצרת סאלי הפטל נווה. המרכז לאמנות עכשווית, קלישר 5, תל אביב.
דיוקן עכשווי של תרבות מסוכסכת / דנה גילרמן
מיצב וידיאו ואנימציה, 23 ערוצי וידיאו HD, שני ערוצי אודיו, חמישה פוחלצים, שלד דג, שתי מנורות חנוכה, חמישה פסלים קטנים, שני פסלי ראש, טורסו, פטיש, שבע צלחות, ארבעה אגרטלים, מגילה, ארבעה אריחים, תבליט, שתי מסכות, ארבעה ציורים, כרזה, שני עציצים, תשעה בקבוקים, מדליון, שני שלטים, אריג.
מיצב וידיאו ואנימציה, 23 ערוצי וידיאו HD, שני ערוצי אודיו, חמישה פוחלצים, שלד דג, שתי מנורות חנוכה, חמישה פסלים קטנים, שני פסלי ראש, טורסו, פטיש, שבע צלחות, ארבעה אגרטלים, מגילה, ארבעה אריחים, תבליט, שתי מסכות, ארבעה ציורים, כרזה, שני עציצים, תשעה בקבוקים, מדליון, שני שלטים, אריג.
מראה כללי של התערוכה. תצלום: מורן ויקטוריה סבג
זוהי רשימת מכולת של התערוכה ״תערוכה תמידית״ של נבט יצחק, אך לא רק. זוהי רשימה שמכילה בתוכה עבר והווה מקומיים, עבר של ראשית ימי בית הספר בצלאל, שבהם יצרו את ראשית האומנות הישראלית המקומית, שבהם אומנות היתה אמנות ולהיפך, שהיהודי התערבב עם הישראלי, שבהם יוצרים ממדיות שונות התערבבו זה בזה וגם עבדו יחדיו. הרבה השתנה מאז: יחסי הכוח החברתיים והפוליטיים שקיננו תחת חדוות העשייה והאידאולוגיה נחשפו, ואלה מובאים בתערוכה דרך מימד של יופי ואשלייה.
מראה כללי של התערוכה. תצלום: מורן ויקטוריה סבג
החלל בקומה התחתונה מדמה תצוגה של בית הנכות בבצלאל, המוזיאון העברי הראשון בישראל, שייסד בוריס שץ. ערב רב של חפצים מונחים זה ליד זה, תלויים על הקיר ועל פדיסטלים, בחלל שנראה ספק חלל תצוגה ציבורי ספק סלון. עד מהרה עולה השאלה מה ממשי ומה מוקרן, שאלה שמבקשת פענוח מהצופה, שאינו רשאי להסתובב בין המוצגים אלא רק להביט עליהם מבחוץ. למשל, שורת צלחות הפורצלן שבויטרינה, בהן מתקיימות אנימציות קצרות של רישומי חלוצים. הן מונחות על רגלי מעמד המייצרים אשליה של נוכחות חומרית. והפוחלץ שליד? ממשי. השטיח שבו מתרחשות סצנות ציד הוא הקרנה וכך גם השטיח שלידו, שבו צריח עולה באש. גבוה ונמוך, אומנות ואמנות, היסטוריה ובדיה. בית הנכות בצלאל מתעדכן, מתאים את עצמו לרוח הזמן. אם היה אפשר הייתי ממסגרת את כל הפריים הזה תחת הכותרת: ״דיוקן עכשווי של תרבות מסוכסכת״.
Nevet Yitzhak, Persian Jew, 2018. Still from video
עצם ההצבה של חומר ליד אשליה, מלאכות יד לצד מלאכות עריכה, הקרנות תבליטי נחושת מטופלים של דיוקנאות מ״קונגרס הדמעות״, האקט האכזרי והפורנוגרפי של מעשה הציד כטקסטורה בשטיח יפהפה של ״שיר השירים״, עשן המיתמר מצריח בשטיח של ״מגדל דוד״, ולצד כל אלו הקרנה בשחור לבן של פסלי דיוקנאות נעים בקומה השניה, הלוכדים את סממני ״יהודי אשכנזי״ ו״יהודי תימני״, כל אלו הם כבר, בהכרח, ביקורתיים, ולא מדובר בביקורת הצרה הפוליטית העכשווית של היום יום אלא בביקורת שהיא תוצר של פערים בזמן.
Nevet Yitzhak, Tunisian Jew, 2018. Still from video
*****
אני קוראת במבט הייחודי של נבט יצחק גם אמפתיה. יש פה הכרה במעשה אמנותי ואומנותי, שהיה חדור חדוות יצירה ואמונה, שראה את עצמו חלק ממפעל לאומי גדול, שרק במבט לאחור – כמו שמתבוננים בכל דבר - אפשר היה לקרוא בו גם את מאבקי הכוח, הפוליטיקה והעוול. למשל, החלוקה האתנית והמגדרית שייעדה את היוצרים ממוצא מזרחי אל בתי המלאכה שיצרו אמנות פולקלוריסטית עממית, ואת יוצאי מזרח אירופה - אל המשבצת היוקרתית של יוצרי האמנות הגבוהה (כפי שחשפה שרה חינסקי במאמרה ״רוקמות התחרה מבצלאל״). זהו מצג של עבר, שנעלם עם הדלקת האור, ומה נגלה? חברה עכשווית ואלימה, נרקיסיסטית ונטולת אידאולוגיה, שעסוקה בצריכה אינסופית לסתימת הריק. המימד הביקורתי המורכב שנשאר מהתערוכה הוא בתחושת ההיקסמות, המהולה בעצב, שאיתה יוצאים אל המציאות, או כפי שכתבה ברכה ליכטנברג אטינגר: האמן נהייה רופא וגם חולה, כשהוא מוטבע בידי, פועל על פי, ומייצר את עקבות הטראומה של העולם ושל האחרים, באותו הבזק בו הוא גם מגשימם כיופי ופצע, תמונה וצלקת (מתוך טראומה ויופי: טרנס-סובייקטיביות באמנות).
"תערוכה תמידית״, נבט יצחק. אוצרת סאלי הפטל נווה. המרכז לאמנות עכשווית, קלישר 5, תל אביב.