זמן קריאה : 2:35 דקות
מהנעשה בשטח / הצופה כעד
מכלול התערוכות המוצגות עתה במוזיאון הרצליה תחת הכותרת ״זירת האירוע״ ובירקון 19 הן הוכחה לכך שאפשר לייצר אמנות פוליטית, חזקה ומשמעותית, מבלי לגלוש לקונקרטי, לבנאלי ולחד משמעי, ומדובר בהישג של ממש. בהרצליה יצרה האוצרת איה לוריא מעין מסלול הליכה שצובר את כוחו, באופן הדרגתי, מתערוכה לתערוכה, מדימויים נוסטלגיים מהולים בביקורתיות של ישראל העכשווית בתערוכת הצילום היפה של נורית ירדן, דרך מראות ונופים תלושי מקום של עודד בלילטי, משם אל אתר הבניה היפהפה והשביר של חיימי פניכל, דרך מפות מקודדות ומזרוני ים עטופים בשמיכה תרמית בתערוכה של הדר סייפן ונוף הרוס אצל אלדד רפאלי, שרידי כביש 531 בפסלי הדיוקנאות של שרון פוליאקין, השדות השרופים בעוטף עזה אצל גסטון צבי איצ׳קוביץ ועד לשרידי הבית הדו משפחתי של מיכה אולמן.
מכלול התערוכות המוצגות עתה במוזיאון הרצליה תחת הכותרת ״זירת האירוע״ ובירקון 19 הן הוכחה לכך שאפשר לייצר אמנות פוליטית, חזקה ומשמעותית, מבלי לגלוש לקונקרטי, לבנאלי ולחד משמעי, ומדובר בהישג של ממש. בהרצליה יצרה האוצרת איה לוריא מעין מסלול הליכה שצובר את כוחו, באופן הדרגתי, מתערוכה לתערוכה, מדימויים נוסטלגיים מהולים בביקורתיות של ישראל העכשווית בתערוכת הצילום היפה של נורית ירדן, דרך מראות ונופים תלושי מקום של עודד בלילטי, משם אל אתר הבניה היפהפה והשביר של חיימי פניכל, דרך מפות מקודדות ומזרוני ים עטופים בשמיכה תרמית בתערוכה של הדר סייפן ונוף הרוס אצל אלדד רפאלי, שרידי כביש 531 בפסלי הדיוקנאות של שרון פוליאקין, השדות השרופים בעוטף עזה אצל גסטון צבי איצ׳קוביץ ועד לשרידי הבית הדו משפחתי של מיכה אולמן.
מתוך המיצב של חיימי פניכל
הדרמה המאופקת בצילומים מחלחלת לצופה, והופכת לדרמה של ממש, מציפה בתחושה של כבדות וחוסר אונים. הצופה הופכ/ת להיות העד/ה שבזירה ויותר מכך: בידו של העד שנותר בסביבה ההרוסה נמצא המפתח לאיסוף השברים, להשלמת הרקעים, ליצירת תפנית. וזה מה שכל כך שונה וחזק בתערוכה הזו: היא לא רק משקפת מצב עגום – כפי שנהוג בביקורת התרבות העכשווית - אלא מייצרת תחושה של רצון לפעול. איך? עדיין לא ברור.
מתוך התערוכה של נורית ירדן
בירקון 19, תחת אוצרותו של אבי לובין, מוצגות שלוש תערוכות שגם הן מייצרות סביבה אחת סגורה, זירת התרחשות מנותקת מהמציאות המייצרת תחושה של מעגל סגור. התיעוד המצמרר של דוד ריב מהשטחים - שמהדהד שוב בציורים שלו, ושוב דרך חלונות הגלריה הפונים אל רחוב הירקון בדרום העיר ואל אורחי מלון הרויאל ביץ׳, שסביר להניח שאינם אמונים על מראות אלו - ההדמיות של נפילה בשבי בתרגיל צבאי בשם ״איציק״ במיצב של עידו גורדון, המכניסים את הצופה לראשו של השבוי, לאיזורי דמדומים נטולי זמן ומרחב ותחושת מועקה גדולה, ולחדרי חקירות בעבודת הוידיאו המצוינת של איגנס קרונגלביוציוס, ״חקירה״, הבנויה מתמלול חקירה משטרתית של אשה בשם מרי מקוביץ׳, שירתה בבעלה באמצעות רובה הציד שלו, וזו מלווה בסאונד קצבי מעיק וחודרני. במכלול הזה הצופה מתפקד שוב כעד: לאלימות שמתעד ריב בשטחים, לסימולצית אלימות המתרחשת במקומות אפלים של המוח והנשמה, למניפולציה אלימה שמופעלת כטקטיקת חקירה, אני רוצה להאמין שהפעולה של מקוביץ׳ - סביר להניח פרוטוטייפ של אישה מוכה שבחרה לשים קץ להתעללות של בעלה - היא לא התשובה היחידה לשאלה שאיתה יוצאים ממוזיאון הרצליה.
מיצב הוידיאו ״חקירה״ של איגנס קרונגלביוציוס
