זמן קריאה : 2:39 דקות
לורי אנדרסון
לראות אגדה חיה בהופעה חיה הוא לא עניין של מה בכך. לראות קהל של אנשים שממלא עד אפס מקום (760 מקומות ליתר דיוק) את תיאטרון ירושלים כדי לראות את אותה אגדה הוא ממש לא עניין של מה בכך. לראות את המופע של לורי אנדרסון, The Language of the Future, שמדברת על פוליטיקה, כאוס, שחיתות, קפיטליזם וגעגועיה ללו ריד, בן זוגה שמת, וכל זה דרך מסע ויזואלי, טקסטואלי ומוסיקלי, זו חוויה חד פעמית, היסטורית אפילו. כן, התחושה היא שזו פרידה מעולם הולך ונעלם של יוצרים אגדתיים, ואנדרסון היא אחת מהם.
לראות אגדה חיה בהופעה חיה הוא לא עניין של מה בכך. לראות קהל של אנשים שממלא עד אפס מקום (760 מקומות ליתר דיוק) את תיאטרון ירושלים כדי לראות את אותה אגדה הוא ממש לא עניין של מה בכך. לראות את המופע של לורי אנדרסון, The Language of the Future, שמדברת על פוליטיקה, כאוס, שחיתות, קפיטליזם וגעגועיה ללו ריד, בן זוגה שמת, וכל זה דרך מסע ויזואלי, טקסטואלי ומוסיקלי, זו חוויה חד פעמית, היסטורית אפילו. כן, התחושה היא שזו פרידה מעולם הולך ונעלם של יוצרים אגדתיים, ואנדרסון היא אחת מהם.
לורי אנדרסון במופע. צילום: MVS
את המופע היא פותחת בסיפור קטן על היום שלמחרת בחירתו של טראמפ. היא מתארת זאת כך: היה בוקר של שקט, קשה היה לצאת מהמיטה, הרחובות היו ריקים, תחושה של אסון, ואז, בפייסבוק, קיבלה סרטון ששלחה יוקו אונו, שבו היא פשוט צורחת במשך דקה https://www.facebook.com/yokoonopage/videos/10154573147270535. הצרחה הזו, כך אמרה, מלווה אותה מאז, יום יום, ואז ביקשה מהקהל שיצרח בכל כוחו יחד איתה במשך 10 שניות והצעקה הזו היתה ממשית, מלאת כוח, מחרישת אזניים.
תערובת של סיפורים, מוסיקה, קטעי וידאו: כאילו לא עברו חמישה עשורים מאז שעלתה על הבמה, יצירתה עדיין טריה ובלתי צפויה. מופע של אישה אחת ששולטת בכל מה שקורה על הבמה ומייצרת עולם שלם אם זה באמצעות מוסיקה דיגיטלית, כינור חשמלי, קטעי ראיונות מעברה, וסיפורים על עצמה ועל אמריקה, מעין משלים חכמים על החיים העכשוויים.
בזמן האחרון היו לא מעט ביטולים של סלבריטאים שהוזמנו לישראל להופיע, לקבל פרס, או מה שזה לא יהיה. חלק עשו זאת מטעמים אידאולוגים וכחלק מתנועת חרם עדרית גדולה יותר, ה-BDS. מעולם לא הבנתי את הרעיון שיוצרים – שמאמינים שאמנות היא חוצת גבולות, שיש לה אפשרות לנהל דיאלוג אלטרנטיווי, מעל פוליטיקה ואינטרסים – דווקא הם מחרימים את ישראל, דווקא הם מוותרים על היכולת להשפיע. מה הרעיון? ובכן, קשה לחשוד שלורי אנדרסון היא בעד הכיבוש, בעד המלחמה שמתרחשת ברגעי המופע שלה בעזה, שהיא אינה הומאנית ומאמינה במלחמה כפתרון, ובכל זאת היא באה. כי יש לה מה לומר על פוליטיקה, ועל הצורך לצאת רגע מהפאסיביות, ולפעול, והיא עצמה, בוחרת לעשות זאת דרך האמנות: ״אני אדם אופטימי מאוד״, אמרה בראיון שפורסם במגזין ״noisy”, ״ולכן אני בוחרת לא להתעלם מבעיות אבל גם לא להיות המומה מהן. אני עדיין רוצה לעשות כל דבר שאני יכולה לעשות כדי להפוך את העולם למקום נפלא, יפה, מרגש״.
תערובת של סיפורים, מוסיקה, קטעי וידאו: כאילו לא עברו חמישה עשורים מאז שעלתה על הבמה, יצירתה עדיין טריה ובלתי צפויה. מופע של אישה אחת ששולטת בכל מה שקורה על הבמה ומייצרת עולם שלם אם זה באמצעות מוסיקה דיגיטלית, כינור חשמלי, קטעי ראיונות מעברה, וסיפורים על עצמה ועל אמריקה, מעין משלים חכמים על החיים העכשוויים.
בזמן האחרון היו לא מעט ביטולים של סלבריטאים שהוזמנו לישראל להופיע, לקבל פרס, או מה שזה לא יהיה. חלק עשו זאת מטעמים אידאולוגים וכחלק מתנועת חרם עדרית גדולה יותר, ה-BDS. מעולם לא הבנתי את הרעיון שיוצרים – שמאמינים שאמנות היא חוצת גבולות, שיש לה אפשרות לנהל דיאלוג אלטרנטיווי, מעל פוליטיקה ואינטרסים – דווקא הם מחרימים את ישראל, דווקא הם מוותרים על היכולת להשפיע. מה הרעיון? ובכן, קשה לחשוד שלורי אנדרסון היא בעד הכיבוש, בעד המלחמה שמתרחשת ברגעי המופע שלה בעזה, שהיא אינה הומאנית ומאמינה במלחמה כפתרון, ובכל זאת היא באה. כי יש לה מה לומר על פוליטיקה, ועל הצורך לצאת רגע מהפאסיביות, ולפעול, והיא עצמה, בוחרת לעשות זאת דרך האמנות: ״אני אדם אופטימי מאוד״, אמרה בראיון שפורסם במגזין ״noisy”, ״ולכן אני בוחרת לא להתעלם מבעיות אבל גם לא להיות המומה מהן. אני עדיין רוצה לעשות כל דבר שאני יכולה לעשות כדי להפוך את העולם למקום נפלא, יפה, מרגש״.