זמן קריאה : 2:37 דקות
מהנעשה בשטח / דנה גילרמן
בהלוויה העצובה של אורי קצנשטיין, לפני שבועיים, ראיתי רבים מותיקי האמנות הישראלית, בני דורו של קצנשטיין (יליד 1951), ומבוגרים יותר. ראיתי איך השנים חלפו מאז שהכרתי אותם ועד היום. 20 שנים ששינו את כולנו ואותם העבירו מההגדרה ״אמני דור הביניים״ ל״אמנים ותיקים״. פיליפ רנצר, חבר קרוב של קצנשטיין, דיבר על קפה הבוקר המשותף שלהם והתמיכה ההדדית, בסטודיאות הצמודים ברח׳ קיבוץ גלויות, אליהם עברו מסדנאות האמנים לפני כמעט שני עשורים. חשבתי על הביחד הזה, על הצורך בשהות משותפת נוגדת בדידות וגם על מצבם הכלכלי של יוצרים בכלל, שעיסוקם הרוחני ותרומתם התרבותית הרבה לא מזכה אותם בפנסיה או בהתייחסות מיוחדת מצד החברה והמדינה, לפחות לא אצלנו.
בהלוויה העצובה של אורי קצנשטיין, לפני שבועיים, ראיתי רבים מותיקי האמנות הישראלית, בני דורו של קצנשטיין (יליד 1951), ומבוגרים יותר. ראיתי איך השנים חלפו מאז שהכרתי אותם ועד היום. 20 שנים ששינו את כולנו ואותם העבירו מההגדרה ״אמני דור הביניים״ ל״אמנים ותיקים״. פיליפ רנצר, חבר קרוב של קצנשטיין, דיבר על קפה הבוקר המשותף שלהם והתמיכה ההדדית, בסטודיאות הצמודים ברח׳ קיבוץ גלויות, אליהם עברו מסדנאות האמנים לפני כמעט שני עשורים. חשבתי על הביחד הזה, על הצורך בשהות משותפת נוגדת בדידות וגם על מצבם הכלכלי של יוצרים בכלל, שעיסוקם הרוחני ותרומתם התרבותית הרבה לא מזכה אותם בפנסיה או בהתייחסות מיוחדת מצד החברה והמדינה, לפחות לא אצלנו.
הלוויתו של אורי קצנשטיין. צילום: נעמי גבעון
״בהיותו כבן שלושים, כתב דוד אבידן את השורות הבאות: "צלול עכשיו, אדם, אל תוך שנתך / בחר לך, אדם, את סוג מותך. / עוד הערב מישהו יבוא / לקבל ממך את חרבך" ("דרך ארץ"). אלא שאבידן, כידוע, לא בחר את סוג המוות שלו; ודאי שלא בחר את ההתבזות והעליבות שקדמו למוות הזה, אשר בא לו בחטף. ואף אחד לא בא, לא בערב ולא בימים שאחר כך, לקבל ממנו את חרב שיריו״, כתב עידן לנדו, לאחר מותו של אבידן.
מותו של המשורר דוד אבידן, ב-2009, העלה את הסוגיה של יוצרים ויוצרות מבוגרים שחיים לבד, בחוסר כל, וגם מותו של אסי דיין והזמר גבי שושן, וסביר להניח שהמוות העצוב הזה של יוצרים משמעותיים הוא איום מוחשי מאוד עבור עשרות יוצרים ויוצרות אחרים, בייחוד בעידן הקפיטליסטי שבו אין ערך לשום דבר שאינו מתרגם למחיר למטר מרובע. משרד התרבות באיחור אופנתי הודיע על פרס לאמנים ותיקים על שם אריק איינשטיין, בסך 50 אלף שקל, סכום שבמקרה הטוב מספיק לחצי שנה שכירות, ואינו נותן מענה גם לבדידות.
מותו של המשורר דוד אבידן, ב-2009, העלה את הסוגיה של יוצרים ויוצרות מבוגרים שחיים לבד, בחוסר כל, וגם מותו של אסי דיין והזמר גבי שושן, וסביר להניח שהמוות העצוב הזה של יוצרים משמעותיים הוא איום מוחשי מאוד עבור עשרות יוצרים ויוצרות אחרים, בייחוד בעידן הקפיטליסטי שבו אין ערך לשום דבר שאינו מתרגם למחיר למטר מרובע. משרד התרבות באיחור אופנתי הודיע על פרס לאמנים ותיקים על שם אריק איינשטיין, בסך 50 אלף שקל, סכום שבמקרה הטוב מספיק לחצי שנה שכירות, ואינו נותן מענה גם לבדידות.
Isa Ho, Tom Duncan, 2017
ולמה אני חושבת על כל זה עכשיו? כי בגלריה שלוש מוצגת תערוכת תצלומים של האמנית הטאיוואנית Isa Ho, המציגה את פרוייקט ווסטבת׳ (Westbeth Project). במשך חמש שנים צילמה האמנית את הדיירים במתחם Westbeth באיסט ווילג בניו יורק המהווה דיור בר השגה לאמנים. במקום שוהים 350 אמנים ואמניות, רובם בני 60 ומעלה, שמציגים דיוקן אלטרנטיווי לאמן הצעיר, העכשווי. התצלומים מתעדים את האמנים בביתם ובעצם מציגים קהילת אמנות אלטרנטיבית, שבה כל אחד מהדיירים מתועד בחלל הפרטי שלו, אך אין ספק שהעזרה הכלכלית (דיור בר השגה) והסמיכות ליוצרים אחרים - אולי אף שותפות הגורל - מהווים סביבה מאיימת פחות.
