מהנעשה בשטח / דנה גילרמן 8/8/19

מהנעשה בשטח / מעידות בעמק החדשנות
 
על אמנות ובינה מלאכותית הכובשת את סצנת האמנות המקומית

לאחרונה גיליתי את נפלאות עולם הבינה המלאכותית ואני מוצאת את עצמי קוראת בשקיקה ספרי עיון, ספרי מדע בדיוני (שמעולם לא קראתי), כתבות, מחקרים, מאמרים. צופה בשעות של ׳טד׳, מפנטזת על נסיעה לכנסים (היה אחד נהדר בבחריין), צופה בעבודות וידיאו המשלבות בינה מלאכותית, ברובוטים שלמדו לצייר ובאלגוריתמים שמייצרים דיוקנאות (ונמכרים בחצי מליון דולר). לומדת מה ההבדל בין בינה מלאכותית חזקה לבינה מלאכותית חלשה בין מציאות רבודה, למציאות מדומה, וכן הלאה.

נפלאות הבינה המלאכותית, שבינתיים זו לא באמת בינה מלאה אלא חלקית ביותר, כובשים בשנים האחרונות את עולם האמנות הבינלאומי. אפשר לראות זאת בכנסים המנסים לברר מה עתיד היצירה האנושית ואיזה דיאלוג יצירתי יכול להתרחש בין יוצר למכונה ובתערוכות מוצלחות יותר או פחות שעוסקות בנושא. הבינאלה בונציה היא המחשה מצוינת לתערוכה מוצלחת שכזו, שבה טכנולוגיה מתקדמת, שימוש באלגוריתמים - ואין ספק שגם הרבה כסף - יצרו עבודות נפלאות שמעניקות תחושה על סף מציאות חדשה, מקסימה ומחרידה בו זמנית. בשנה האחרונה אפשר להרגיש את התעוררותו של התחום גם בישראל. זה התחיל אמנם לפני כמה שנים בפסטיבל פרינט סקרין שיזם האמן והחוקר ליאור זלמנסון בחולון, בעבודות של מירי סגל, מחלוצות הז׳אנר, ובפסטיבלים אלטרנטיווים פה ושם אך צבר תאוצה בעיקר בשנה וחצי האחרונות בעקבות ריבוי אירועים: התערוכה של רות פתיר בירקון 19, ״מכתבים לרות״, בה הנפישה את משה דיין ושורה של צלמיות, בתערוכה ״מיראז׳״ של מירי סגל במוזיאון הרצליה שעסקה ביחסי אמן צופה, בממשות ווירטואליות ומתעתעת, דרך סדרה של עבודות ומיצבי וידיאו. בשנה האחרונה היו שתי תערוכות שעוררו הדים במשכן לאמנים בהרצליה, של ליאת סגל וליאור זלמנסון, ולאחרונה שתי תערוכות קבוצתיות גדולות שנפתחו ב-CCA ובמוזיאון פתח תקווה. ממדיום מוקצה, שלא נכלל בשדה האמנות המקומי, הפך העיסוק בבינה מלאכותית ובטכנולוגיות מתקדמות למדיום שכולם רוצים לחקור ולהציג ולהיות חלוצים, וכמו בכל תחום חדש חבלי הלידה קשים בשתי התערוכות המוצגות.

התערוכה המוצלחת יותר היא ״מעידות בעמק המוזרות: פיסול והעצמי בעידן הדימוי הממוחשב״ במרכז לאמנות עכשווית. שם יש עבודות טובות יותר או פחות אך כולן נענות להגדרה של תערוכת אמנות, הכוללת אובייקטים אמנותיים. כלומר, הטכנולוגיה המתקדמת היא אמצעי לשאלת שאלות, ליצירת משמעות וביקורת, לעיסוק בתקופה ובשינויים המרחיקי לכת שמתרחשים בה באמצעות מה שיוצר אותם, והתוצרים הסופיים ניתנים לשיפוט אמנותי – כמו פסל, ציור, סרט - ולא מדעי. למשל, אחת העבודות המרשימות היא זו של רות פתיר, שמדברת על נדידת זהויות ופמיניזם באמצעות שילוב בין צלמיות לדמויות עכשוויות והנפשתן. עבודה נוספת, יפה מאוד, של כרמי דרור נוצרה באמצעות צילום וסריקה ייחודים ונראית כהתפוררות של ציור קלאסי.

העובדה שהצילום נוצר באמצעות תוכנת מחשב שמצליבה את כל נקודות ההשקה של התמונות וכך מייצרת מודל תלת־ממדי היא חשובה להבנת השינויים הגדולים שחלו בכלים של שדה היצירה ובאופן שבו נוצרים היום דימויים – מעין עבודה משותפת בין יוצר ותכנה. אך שוב, התוצאה הסופית תלויה על הקיר לשיפוטה האסתטי והאינטלקטואלי של הצופה.
וזה המקום שבו נופלת התערוכה ״DEEP FEELING: רגשות ובינה מלאכותית״ בפתח תקווה. מלבד שתי עבודות בולטות – מירי סגל שמעלה באוב, בתוך ענני עשן מלאכותי, את דמותו של דיוויד בואי (עבודה שהוצגה בפסטיבל פרינט סקרין האחרון) ודור זליכה לוי הממחיש במיצב וידיאו את הכשל הקיים בהמרת קול לשפה באמצעות שני דוברים ושתי שפות: עברית וערבית – מרבית העבודות נראות כשייכות לתערוכה במוזיאון המדע. הן מצביעות על כשלים עכשוויים בטכנולוגיה העכשווית, ומשתמשות בהן, מצביעות על האיום הטמון בהן, חושפות אסטרטגיות, וזהו. חסר הקלוז׳ר, אותה שכבה נוספת של נקודת מבט שביטויה בתחום האסתטי, הרגשי והחומרי. לראייה: כמעט כל הנוכחים והנוכחות בפתיחה נזקקו לטקסט הדידקטי המתווך על הקיר כדי לדעת על מה ולמה. ועם כל זאת, למרות הכשלים, אני רואה חשיבות רבה בכך שמוזיאון משמעותי ומרכזי כמו פתח תקווה לקח על עצמו להיות חלוץ בתחום – כפי שבדרך כלל הוא עושה.
 
״מעידות בעמק המוזרות״, אוצרת חן תמיר. כתובת: קלישר 5, תל אביב. תאריך נעילה: 7.9.2019.
״DEEP FEELING: רגשות ובינה מלאכותית״, אוצרת נוהר בן אשר. ארלוזרוב 30, פתח תקווה. תאריך נעילה: 28.12.2019