זמן קריאה : 200 דקות
מהנעשה בשטח / נשים בנוף
לפני שנה וחצי ראיינתי את סמאח שחאדה לרגל זכייתה בפרס חיים שיף לציור פיגורטיבי. השבוע נפתחה במוזיאון תל אביב תערוכת הזכייה המצויינת שלה, ״מהלכת קסם״. העבודות בתערוכה הן רישומי שחור לבן. הן עדינות ופיוטיות, ליריות, ופוליטיות. הרבה זמן לא ראיתי עבודות שמצליחות לגעת בטראומה הפלסטינית ובמעמד האישה בחברה הערבית באופן עדין כל כך, ומחלחל. ההגדרה שחשבתי עליה היא דוק של עצבות – כלומר מעטה דק של עצב שמכסה את כל העבודות.
לפני שנה וחצי ראיינתי את סמאח שחאדה לרגל זכייתה בפרס חיים שיף לציור פיגורטיבי. השבוע נפתחה במוזיאון תל אביב תערוכת הזכייה המצויינת שלה, ״מהלכת קסם״. העבודות בתערוכה הן רישומי שחור לבן. הן עדינות ופיוטיות, ליריות, ופוליטיות. הרבה זמן לא ראיתי עבודות שמצליחות לגעת בטראומה הפלסטינית ובמעמד האישה בחברה הערבית באופן עדין כל כך, ומחלחל. ההגדרה שחשבתי עליה היא דוק של עצבות – כלומר מעטה דק של עצב שמכסה את כל העבודות.
שחאדה, ביתנו, 2019
האם עם התרנגול לפני שחיטה, האם כתרנגול לפני שחיטה, האם ליד עץ הזית המרוקן, ההורים מצויירים בנוף במבט מלמעלה, ישובים על מה שנראה כבסיס בטון, עם הכותרת הנפיצה ״ביתנו״; שק מטלטלין מונח על השידה בכניסה, סוג של בדידות שורה על הכל, גם דיוקנה של שחאדה עצמה – מרחפת באוויר, מישירה מבט לצופה, נוכחת נפקדת כמו רוח רפאים - משדר בדידות. אמנית פלסטינית שהתנתקה מכפר הולדתה ׳שעב׳ והלכה בדרך הלא מקובלת – כלומר לא התחתנה ועשתה ילדים והפכה למורה לאמנות – ובמקום בחרה להתנתק ולגור לבד בחיפה. שלא לדבר על הקשיים של אמנית פלסטינית, בעלת זהות כפולה. לינק לראיון עם שחאדה:
https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3740151,00.html
https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3740151,00.html
אמא ותרנגול, 2019
ללא כותרת, 2018
אולי מהסיבה שכל אחד מאיתנו, בראש ובראשונה, מנסה לייצר סיפור בתערוכה, במיוחד כשהיא מופשטת לגמרי, אני אעשה חיבור נועז ואומר שהחלל של יעל בורשטיין בתערוכה ״טהור וקשה ולבן העולם״ במוזיאון מזכיר לי טיול מפורק בדיורמה המפורסמת ״נתון: 1. מפל המים, 2. מנורת הגז״ של מרסל דושאן. המיצב של דושאן נוצר בשנים 1946-66 ונחשף לעולם רק לאחר מותו ב-69׳. מאז הוא מוצג בתצוגת קבע במוזיאון פילדלפיה לאמנות. הוא מורכב מדלת ובה שני חורי הצצה, כשהמראה הנגלה הוא גופה של אישה עירומה שוכבת בנוף עם רגליים מפושקות, מחזיקה בידה עששית נפט. ברקע מפל של מים זורמים והעבודה כולה מזכירה מעין מודל תלת מימדי נורא ואירוני בה בעת. רבים מקשרים את המיצב לציור המפורסם ״מקור העולם״ של גוסטב קורבה, מ-1866 – הציור הראשון שמציג ואגינה מפורטת של אישה נטולת ראש וגפיים. אך הקישור היותר נכון, כנראה, הוא למעשה רצח מפורסם שאירע בלוס אנג׳לס ב-1947, שזכה לכינוי ״הדליה השחורה״, ובה נמצאה גופתה המבותרת של בחורה בשם אליזבת שורט על כר דשא בחניון נטוש.
בכל מקרה, כשאנחנו מכוונים למשהו האסוציאציות עובדות בכיוון הזה, ומכיוון ש״נתון״ של דושאן ו״מקור העולם״ של קורבה מעסיקים אותי לא מעט, כך אני מדמיינת שהפירצה שבדיקט אצל בורשטיין היא הגדלה של נקודת ההצצה שבדלת והמקט המוצב בסמוך - שבו תצלום חלקי של גוף (לבוש, אז מה?) ספק נשען ספק מוטל בשדה והראש הכרות נוזל מלמעלה – היא אולי אותה דליה, או אליזבת, או כל בחורה שנמצאת בסכנה כמעט בכל רגע נתון, רגע לפני. בורשטיין בנתה חלל שנע בין דו מימד לתלת מימד, בין מציאות למקט קולנועי ואני, בעקבותיה, כותבת את עלילת הסרט שמתאימה לי וזה היופי באמנות, שמאפשרת ריבוי עלילות, מופרכות ככל שיהיו.
בכל מקרה, כשאנחנו מכוונים למשהו האסוציאציות עובדות בכיוון הזה, ומכיוון ש״נתון״ של דושאן ו״מקור העולם״ של קורבה מעסיקים אותי לא מעט, כך אני מדמיינת שהפירצה שבדיקט אצל בורשטיין היא הגדלה של נקודת ההצצה שבדלת והמקט המוצב בסמוך - שבו תצלום חלקי של גוף (לבוש, אז מה?) ספק נשען ספק מוטל בשדה והראש הכרות נוזל מלמעלה – היא אולי אותה דליה, או אליזבת, או כל בחורה שנמצאת בסכנה כמעט בכל רגע נתון, רגע לפני. בורשטיין בנתה חלל שנע בין דו מימד לתלת מימד, בין מציאות למקט קולנועי ואני, בעקבותיה, כותבת את עלילת הסרט שמתאימה לי וזה היופי באמנות, שמאפשרת ריבוי עלילות, מופרכות ככל שיהיו.
יעל בורשטיין. חור הצצה, גופה בשדה וראש כרות?
״נתון: 1. מפל המים, 2. מנורת הגז״ של מרסל דושאן. מבט מחור הצצה. צילום Talmoryair
