זמן קריאה : 2:49 דקות
ביולי האחרון מלאו שנתיים למותה של נילי גורן, שהיתה אוצרת הצילום של מוזיאון תל אביב, ובחודש שעבר מלאו שנתיים למותה של האוצרת והמבקרת גליה יהב. החודש ימלאו חמש שנים למותה של האוצרת והכותבת נעמי אביב והשבוע מתה שרית שפירא, לשעבר אוצרת במוזיאון ישראל, אחת האוצרות המקוריות והחכמות שפעלו פה. ארבע נשים שמילאו תפקידים מרכזיים בכתיבה ובאוצרות, נשים חזקות, משפיעות, בעלות עמדה בעולם האמנות. הנה אחד הדברים המשותפים להן, ויש עוד דבר: מוות שהגיע במפתיע, בעקבות מחלה קשה, אבל כל מוות הוא מפתיע ולא מפתיע.
ביולי האחרון מלאו שנתיים למותה של נילי גורן, שהיתה אוצרת הצילום של מוזיאון תל אביב, ובחודש שעבר מלאו שנתיים למותה של האוצרת והמבקרת גליה יהב. החודש ימלאו חמש שנים למותה של האוצרת והכותבת נעמי אביב והשבוע מתה שרית שפירא, לשעבר אוצרת במוזיאון ישראל, אחת האוצרות המקוריות והחכמות שפעלו פה. ארבע נשים שמילאו תפקידים מרכזיים בכתיבה ובאוצרות, נשים חזקות, משפיעות, בעלות עמדה בעולם האמנות. הנה אחד הדברים המשותפים להן, ויש עוד דבר: מוות שהגיע במפתיע, בעקבות מחלה קשה, אבל כל מוות הוא מפתיע ולא מפתיע.
שרית שפירא. צילום: טלי שני
נילי גורן
בעצם. המוות הזה של ארבעתן, בזו אחר זו, בגילאים ובתפקידים יחסית דומים, באותה הסצנה הקטנה, מעלה את הצורך המובן לנסות ולמצוא מכנה משותף למותן המוקדם מידי. באחד הראיונות אמרה האוצרת רותי דירקטור כי התפקיד האוצרותי מכיל גם תפקיד אמהי, לטפל ולחסות, ואני מוסיפה שאולי הדאגה התמידית הזו – של דאגה לאחרים מבלי שידאגו מספיק להן – היא גם תכונה משותפת ובה בעת אני יודעת שזו קלישאה ובעצם אין תשובה.
אבל יש דבר מה אחר שאפשר לעשות וזה לזכור ולהזכיר ולהדגיש את מקומן ועשייתן. וגם זה נעשה בפעולות שיזמו קרוביהן: בגלריה מינוס אחד בתל אביב הסתיימה לא מכבר תערוכת מחווה מרגשת לגליה יהב, שצילם יורם קופרמינץ, בן זוגה; לפני ארבעה חודשים ציינו את מותה של נילי גורן בכנס במוזיאון תל אביב, מלווה בספר ובו אסופת מאמרים שכתבה; ב-30.11 יתקיים בבית לאמנות ישראלית כנס לזכרה של נעמי אביב, שבו אוצרים, אמנים ואנשי רוח יתייחסו להיבטים פמיניסטיים בעבודתה, לכתיבתה ולתפיסת האמנות והאוצרות שלה (אותה כינתה ׳אוצרות פואטית׳).
אבל יש דבר מה אחר שאפשר לעשות וזה לזכור ולהזכיר ולהדגיש את מקומן ועשייתן. וגם זה נעשה בפעולות שיזמו קרוביהן: בגלריה מינוס אחד בתל אביב הסתיימה לא מכבר תערוכת מחווה מרגשת לגליה יהב, שצילם יורם קופרמינץ, בן זוגה; לפני ארבעה חודשים ציינו את מותה של נילי גורן בכנס במוזיאון תל אביב, מלווה בספר ובו אסופת מאמרים שכתבה; ב-30.11 יתקיים בבית לאמנות ישראלית כנס לזכרה של נעמי אביב, שבו אוצרים, אמנים ואנשי רוח יתייחסו להיבטים פמיניסטיים בעבודתה, לכתיבתה ולתפיסת האמנות והאוצרות שלה (אותה כינתה ׳אוצרות פואטית׳).
אין ספק שכל מחוות הזכרון האלו חשובות אך כולן פעולות בודדות שלא מקיפות באמת את היקף עשייתן ותרומתן המשותפת לשדה כולו, את התכנים שיצרו וקידמו כחלק ממאגר של ידע, תפיסת עולם ומחוייבות למקצוע. למרות הויכוחים הרבים סביב אפליית נשים גם בשדה האמנות ועל כך שרובו מנוהל על ידי נשים אבל בפועל נקבע על ידי גברים, אני חושבת שאחת העמדות שאינה שנויה במחלוקת היא חשיבותן של האוצרות בשדה, וזו מעלה הרבה שאלות. האם היתה להן שפה שונה מזו של האוצרים גברים? באיזה אופן הן קידמו וטיפחו אמנים, מי היתה קהילת האמנים סביבן? איזה נושאים, שיח ושפה הן קידמו בעשייה שלהן? האם יש הבדל בין אוצרות שפעלו בממסד לבין אלו שהיו פרילנסריות? באיזה אופן הן שילבו בין שפת היצירה לשפה האקדמית וכיצד תרמו למושג ׳האוצרות החדשה׳? יש לי תחושה שכנס כזה, שאולי אף יהפוך לאירוע שנתי קבוע לזכרן ויעסוק באוצרות בכלל, יכול להנציח את פועלן ויותר מכך - להבין מה היתה מידת השפעתן על שדה האמנות העכשווי, ועל האופן שבו רוחן ממשיכה להדהד בו.
נעמי אביב. צילום: טלי שני
גליה יהב. צילום: טלי שני
