מילים מפוסלות/ לשון שלילה

תמונה: טרטקובר מציג בכרזה את חלקה השלישי של מגילת העצמאות. הוא מתייחס לטקסט כאל רשימה לביצוע שכאשר בוחנים אותה לא נותר אלא למחוק-לבטל מתוכה סעיפים. פעולת המחיקה אינה מוחקת-מעלימה, אלא כמו ה"לא" המציגה את רבן יוחנן על דרך השלילה, היא מספרת סיפור כפול - היא מסמנת את אותו פער, את אותה קלות בלתי נסבלת, בין מה שהוצהר במגילת העצמאות לבין אי מימושו; בין החזון החברתי המובע במסמך ההיסטורי לבין הרמיסה הפוליטית שלו. הקו האדום המוחק של טרטקובר הוא אותו "לא" ציורי.
כדי להדגים את תכונתה הציורית של לשון השלילה, אצטט פסקה מתוך "תמול שלשום", של עגנון. בפסקה זו, חוזרת ומופיע המילה "לא" 29 פעמים ב-10 שורות ומחתימה את הדף במופע שלה. כלומר זה לא רק המובן של ה"לא" שעולה מן הטקסט, אלא גם הנוכחות שלו על הדף:
"אותה שעה היה כל הרחוב ריק מישראל, לא נראה לא רוכל ולא סוחר, לא קונה ולא מוכר, לא נושאי כעכים ומוכרי חרצנים, לא מבשלי תבשילין ועושי מעדנים, לא מוזגי משקאות, ולא עושי נפלאות, לא גבאי צדקה או סתם גבאים, לא לוחשי לחישות ומחפשי חטאים, לא מנשקי מזוזות ומחזרי פתחים, לא שד"רים ולא משולחים, לא אשכנזים לא אפגנים לא בבלים לא בוכרים ולא גרוזינים ולא דגיסטאנים ולא הרריים ולא חלבים ולא ספרדים ולא פרסים ולא קרימאים ולא תימנים. ואין צורך לומר מאותם שעדיין לא באו לכלל עדה, כגון אורמיים ואורפלים ואיראנים וארבאלים ואשורים וגרמוקלים ודמשקאים וזאכויים ומשהדים וסוידיקלים ועדנים וקורדים ותרגום. הקיצור, לא נראה ברחוב שום איש מישראל...".