גרטה פוהוריל (גרדה טארו). צלמת המלחמות הראשונה.

על צלמת המלחמות הראשונה / גלעד מלצר

זמן קריאה : 3:45 דקות
על צלמת המלחמות הראשונה / גלעד מלצר

כמה חודשים לפני שנהרג בחזית המערבית בצפון צרפת, המשורר האנגלי ווילפרד אוון כתב לחברו המשורר היהודי-אנגלי זיגפריד ששון, "המלחמה היא השירה של הגברים". אוון (וששון) כתבו כמה מהשירים המחרידים-יפים ביותר על מלחמה. הם היו שם. נפצעו. חזרו להלחם. אוון לא חזר בשנית. הוא נהרג בנובמבר 1918, בדיוק שבוע לפני החתימה על הסכם הפסקת האש.
כפי שטענתי במדור הקודם (https://bit.ly/2FgxzJI), ייצוגי מלחמה עברו שינוי רדיקלי עם המצאת המצלמה בסוף שנות ה-30 של המאה ה-19. מה שלא עבר שינוי זה שאת מרבית "העבודה" של לצאת למלחמות, המשיכו לעשות גברים, 

 
גרטה פוהוריל (גרדה טארו). צלמת המלחמות הראשונה. gerda-taro-google-doodle
את הדימויים המצולמים שהפכו עם השנים לאיקונים, משדות הקרב של מלחמת קרים, מלחמת האזרחים האמריקאית, המלחמות הקולוניאליות באסיה ובאפריקה ייצרו רק גברים. גם "המלחמה הגדולה", מלחמת העולם הראשונה, סיפקה כמעט באופן אקסקלוסיבי את מה שצלמים גברים הראו.
אבל אחריה, בתחילה בודדות, ואחר כך יותר, נשים החלו מגיעות לחזית. עיתונאיות. סופרות. וגם, לראשונה צלמות. הפעם אתמקד באחת, בראשונה (וקצת בשני צלמים שפעלו איתה), פשוט כי זה סיפור כל כך פנטסטי שקשה לוותר.
זה הסיפור על גרטה פוהוריל (Pohorylle), שנולדה ב-1910 למשפחה יהודית בורגנית, והיתה מספיק חכמה בגיל 23, כשעלו הנאצים לשלטון, להגר לפריז. הוריה, אגב היגרו לפלסטינה. בעיר האורות פוהוריל הכירה בחור יהודי-הונגרי צעיר, אנדרה פרידמן (Friedmann ) שלמרות שהיה צעיר ממנה בשלוש שנים, כבר החל לעבוד כצלם עיתונות. השניים התאהבו והיא הפכה להיות האסיסטנטית שלו, וכעבור כשנתיים התקבלה לעבודה כעורכת צילומים בסוכנות הידיעות Alliance. ב-1936, כשהאווירה בפריז הפכה מתוחה, וגזענית, השנים גיבשו תוכנית: לשנות את שמותיהם, ולמכור את הצילומים שלהם תחת שמות בדויים. פרידמן הפך לצלם האמריקאי רוברט קאפה (כריש בסלנג רחוב הונגרי) ופוהוריל הפכה לגרדה טארו (Taro) שילוב ושיבוש של שמה של כוכבת הקולנוע גרטה גארבו ושל הצייר המודרני טארו אוקמוטו.
התוכנית הצליחה. וכשפרצה מלחמת האזרחים בספרד בקיץ 1937, הזוג נסע לברצלונה, לצלם את האקשן. טארו הפכה למעשה לצלמת המלחמות הראשונה.
 
טארו, קורבנות הפצצה קורבנות הפצצה בוואלסיה
טארו, חייל רפובליקאי פצוע חייל רפובליקאי פצוע, חזית סגוביה
בברצלונה הם פגשו עוד צלם יהודי, דוד שים (Szymin) שהגיע מפולין (לימים, גם שים שינה את שמו לסימור וב-1947 הוא, קאפה והצלם הבריטי ג'ורג' רודג'ר הקימו את סוכנות הצילום שתהפוך לחשובה בעולם, מאגנום). בברצלונה טארו סירבה להצעת הנישואין של קאפה, אבל לא ליוזמה לשותפות עיסקית, והם החלו לצלם בחזיתות השונות, לפעמים ביחד, ולפעמים כשכל אחד מכסה אזור אחר. כשטארו חברה יותר ויותר לחוגים האנרכיסטים והקומוניסטים האנטי-פרנקיסטים, היא גם החלה להפיץ את הצילומים שלה לבד, לעיתונים ברחבי אירופה ובארצות הברית. את ההפצצה על ולנסיה, למשל, היא כיסתה לבד, כמו גם קרבות באזור ברונט בפאתי מדריד. אחרי אותם קרבות, ביולי 1939, היא נהרגה בתאונה כשטנק מעך את הרכב נושא-הפצועים בו נסעה. המפלגה הקומוניסטית הצרפתית ערכה טקס לכבודה.
אבל הסיפור לא נגמר.
טארו. רוברט קאפה גרדה טארו, רוברט קאפה
רוברט קאפה כמובן קנה לו שם עולמי עם צילומיו מספרד, כשהידוע שבהם הוא זה שבו מתועד רגע מותו של חייל הרפובליקה. ומה עם המורשת של טארו? ב-2007, 70 שנה אחרי שנהרגה, טארו זכתה לתערוכה מקיפה ב-ICP בניו יורק. במדריד הוחלט בשנה שעברה לקרוא רחוב על שמה, ובעיר בה גדלה, לייפציג, בגרמניה נחנך מרכז ספורט לזכרה ובו תערוכת קבע של צילומיה.
אבל הסיפור לא נגמר.
כשקאפה וסימור עזבו ב-1939 את ספרד, אחרי מותה של טארו, היתה אתם מזוודה עם כ-4500 נגטיבים שצילמו השלושה בספרד. המזוודה נעלמה במהומה הגדולה ששטפה את אירופה.
וכן, את יודעות כבר, הסיפור לא נגמר.
טארו, ברצלונה, צופות בלוויה של גנרל לוקאץ טארו ברצלונה צופות בלוויה
בתחילת שנות ה-2000, במאית הסרטים התיעודיים האמריקאית טרישה זיף החליטה לחפש את המזוודה. היא מצאה גולים ספרדים ברחבי אירופה ודרום אמריקה, ובעיקר במקסיקו ושם, במקסיקו סיטי, היא נמצאה. היסטוריון צילום מקומי איתר אותה כמה שנים קודם לכן, אבל לא פירסם את העניין. הסרט, "המזוודה המקסיקנית" הוא סוג של אינדיאנה ג'ונס של צילום המלחמה המודרנית. והצילומים, הצילומים.
טארו, קרב ברונט, יולי 1937 קרב ברונט, יולי 1937 ימים לפני שנפגעה ומתה
כן, לא רק קאפה היה צלם גדול. גם טארו.
מוזר לחשוב ששני יהודים אירופאים בורחים מהקטסטרופה שנושפת בעורפם, ממציאים לעצמם זהות בדויה שתהפוך להיות סימן ההיכר שלהם, ועסוקים בדבר הכי אמיתי שיש. חיים ומוות.
על צלמות המלחמות הגדולות האחרות, כן, רק נשים, בפעם הבאה.
 
 
 
 
 
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
אתר זה הינו ארכיון לפעילות בית הספר ומרכז התרבות "בסיס לאמנות ותרבות". המוסד נסגר בשנת 2020. אישור