זמן קריאה : 6:33 דקות
על צמדי אמנים – מדור המשך/ גלעד מלצר
עשיית אמנות, כמו כתיבה, היא עיסוק בודד למדי. סטודיו, חומרים, ואת, אתה מחכים להשראה, מסיימים ציור, מפתחים צילום, מנסרים גוש אבן. רוב הזמן איש לא בא. אבל כפי שראינו בטור הקודם https://bit.ly/2vmpKQn, יש שבחרו לעשות בזוג: אחים ואחיות, אוהבים, או "סתם" קולגות. והפעם כמה מהזוגות המרכזיים של האמנות שאינה צילום.
האמנית השוויצרית סופי טאובר-ארפ פגשה בשנת 1915 את האמן האלזסי (צרפתי-גרמני) האנס ארפ בתערוכה שלו, ושנתיים אחר כך, כשהם כבר זוג נשוי, החלו, במקביל לעשייה האישית שלהם, לייצר עבודות אמנות ביחד. "אני מאמין ששיתוף פעולה הוא הפתרון שיושיע את האמנות מהמבוכה האינסופית שאוחזת בו", אמר ארפ. השניים שנחשבו ל"Power Couple" של תנועת הדאדא וסצנת האוונגרד, החלו מייצרים, ברוח הדאדא, "דואו-קולאז'ים", תפאורות ותלבושות למיצגים, טקסטילים, וכמה פסלים, ביניהם "פסל הנישואין" (1937). גם אחרי מותה של טאובר בטרם עת מדליפת גז בשנת 1943, האנס המשיך "לשתף" פעולה עם אהובתו, שנחשבת לאחת האמניות והמעצבות החשובות במאה העשרים, כשיצר קולאז'ים ואובייקטים מסקיצות, עיצובים ופרוייקטים עליהם עבדו ביחד ולחוד.
עשיית אמנות, כמו כתיבה, היא עיסוק בודד למדי. סטודיו, חומרים, ואת, אתה מחכים להשראה, מסיימים ציור, מפתחים צילום, מנסרים גוש אבן. רוב הזמן איש לא בא. אבל כפי שראינו בטור הקודם https://bit.ly/2vmpKQn, יש שבחרו לעשות בזוג: אחים ואחיות, אוהבים, או "סתם" קולגות. והפעם כמה מהזוגות המרכזיים של האמנות שאינה צילום.
האמנית השוויצרית סופי טאובר-ארפ פגשה בשנת 1915 את האמן האלזסי (צרפתי-גרמני) האנס ארפ בתערוכה שלו, ושנתיים אחר כך, כשהם כבר זוג נשוי, החלו, במקביל לעשייה האישית שלהם, לייצר עבודות אמנות ביחד. "אני מאמין ששיתוף פעולה הוא הפתרון שיושיע את האמנות מהמבוכה האינסופית שאוחזת בו", אמר ארפ. השניים שנחשבו ל"Power Couple" של תנועת הדאדא וסצנת האוונגרד, החלו מייצרים, ברוח הדאדא, "דואו-קולאז'ים", תפאורות ותלבושות למיצגים, טקסטילים, וכמה פסלים, ביניהם "פסל הנישואין" (1937). גם אחרי מותה של טאובר בטרם עת מדליפת גז בשנת 1943, האנס המשיך "לשתף" פעולה עם אהובתו, שנחשבת לאחת האמניות והמעצבות החשובות במאה העשרים, כשיצר קולאז'ים ואובייקטים מסקיצות, עיצובים ופרוייקטים עליהם עבדו ביחד ולחוד.
הזוג ארפ. 1925. Power Couple
האמן הבולגרי כריסטו ג'אוואשף פגש את מי שתהיה אשתו ושותפתו לעשייה במשך למעלה מחמישה עשורים, ז'אן קלוד דה גיום, כשהוזמן בשנת 1958 לצייר דיוקן של אמה, נצר למשפחת אצולה צרפתית. כריסטו וז'אן קלוד, כפי שהזוג הנשוי נודע, החלו לשתף פעולה בפרויקטים מונומנטאליים משנת 1962, כאשר בעזרת חביות הם יצרו "קיר ברזל" שחסם רחוב קטן ליד נהר הסן בפריז, במחאה על התחלת בניית חומת ברלין שנה קודם לכן.
משם העניינים רק הלכו וגדלו. מאוד גדלו. בדוקומנטה 4 בקאסל בשנת 1968 הם רצו להרים לגובה 85 מ' "פסל אריזה" – מעין בלון עצום – שיראה ממרחק של 25 ק"מ. אחרי ששני ניסיונות הרמה נכשלו, הובאו למקום שניים מהמנופים הגדולים באירופה, והפסל עלה לאוויר. על מנת לממן פרויקט זה הם מכרו רישומי הכנה, כפי שיעשו גם בהמשך.
כריסטו וז'אן קלוד התפרסמו במיוחד בפרויקטי העיטוף-אריזה של מבנים ומרחבים: בשנת 1969 הם עטפו רצועת חוף באורך 2.5 ק"מ באוסטרליה, בעזרת 96,000 מ"ר של בד סינטטי ו-56 ק"מ של חבל. כעבור שלוש שנים הם ארזו את בניין הרייכסטאג ברלין, ובשנת 1982 עטפו את הגשר העתיק של פריז, פונט-נף. הם הציבו מאות מטריות בד ענקיות במקביל בקליפורניה וביפן, צינורות בד (כמו אלו שילדים משחקים איתם) בקניון בקולוראדו, וגשרי בד כתומים, מרהיבים, בסנטרל פארק בניו יורק (2005) - מה שהיה הפרויקט הגדול המשותף האחרון שלהם ביחד, כי שלוש שנים מאוחר יותר ז'אן קלוד נפטרה בגיל 74. כריסטו, בן 84, ממשיך לבצע פרוייקטים שתכנן ביחד עם שותפתו ובשנת 2016 יצר באגם איסאו בצפון איטליה את "המזחים הצפים", אסדות צפות שכוסו בבד צהוב-כתום, ושעליהם יכלו המבקרים לטייל בין האיים והעיירות שעל האגם.
משם העניינים רק הלכו וגדלו. מאוד גדלו. בדוקומנטה 4 בקאסל בשנת 1968 הם רצו להרים לגובה 85 מ' "פסל אריזה" – מעין בלון עצום – שיראה ממרחק של 25 ק"מ. אחרי ששני ניסיונות הרמה נכשלו, הובאו למקום שניים מהמנופים הגדולים באירופה, והפסל עלה לאוויר. על מנת לממן פרויקט זה הם מכרו רישומי הכנה, כפי שיעשו גם בהמשך.
כריסטו וז'אן קלוד התפרסמו במיוחד בפרויקטי העיטוף-אריזה של מבנים ומרחבים: בשנת 1969 הם עטפו רצועת חוף באורך 2.5 ק"מ באוסטרליה, בעזרת 96,000 מ"ר של בד סינטטי ו-56 ק"מ של חבל. כעבור שלוש שנים הם ארזו את בניין הרייכסטאג ברלין, ובשנת 1982 עטפו את הגשר העתיק של פריז, פונט-נף. הם הציבו מאות מטריות בד ענקיות במקביל בקליפורניה וביפן, צינורות בד (כמו אלו שילדים משחקים איתם) בקניון בקולוראדו, וגשרי בד כתומים, מרהיבים, בסנטרל פארק בניו יורק (2005) - מה שהיה הפרויקט הגדול המשותף האחרון שלהם ביחד, כי שלוש שנים מאוחר יותר ז'אן קלוד נפטרה בגיל 74. כריסטו, בן 84, ממשיך לבצע פרוייקטים שתכנן ביחד עם שותפתו ובשנת 2016 יצר באגם איסאו בצפון איטליה את "המזחים הצפים", אסדות צפות שכוסו בבד צהוב-כתום, ושעליהם יכלו המבקרים לטייל בין האיים והעיירות שעל האגם.
כריסטו וז'אן קלוד. איים עטופים
גילברט פרוש (1943 - ) וג'ורג' פסמור (1942 - ) נפגשו ב -1967 כשלמדו בלונדון בסיינט מרטין "כי "ג'ורג' היה היחיד שהבין את האנגלית הגרועה שלי", סיפר גילברט שגדל באיטליה. הזוג הגאה (שנישא ב-2008) עבר לגור ביחד באיסט אנד בלונדון, ויצרו את דמותם כ"פסלים מזמרים". גילברט וג'ורג', כפי שהם מוכרים, לובשים חליפות ומכסים את פניהם בצבע מטאלי, שרים תוך כדי תנועה איטית רובוטית, בגלריות, בשיתופי פעולה עם תזמורות ובמוזיאונים כ"פסלים חיים". הם גם מככבים במאות כרזות וציורים פופיים אותם הם מכנים "הציורים" ושלטענתם "צריכים להיות זמינים ומובנים לכולם". בשנות האלפיים הם החלו משלבים מפות של לונדון, דגלים וסמלים בעבודותיהם, שכותרתם Jack Freak מרמזת לכינוי של דגל אנגליה (יוניו ג'ק) והתכנים הבוטים והאלימים שבהם ביקורתיים כלפי ההקצנה, גזענות והומופוביה בארצם.
גילברט וג׳ורג׳. פסלים מזמרים
והם גם גידלו ממשיכים, הפעם זוג אחים, לאקבוס (דינו 1966 - ) וקונסטנטינוס (ג'ק 1962 - ) צ'פמן שנולדו וגדלו בלונדון למשפחת מהגרים יוונית. האחים למדו ברויאל קולג' שם הם היו אסיסטנטים של גילברט וג'ורג'. האחים צ'פמן, כפי שהם מוכרים, החלו לשתף פעולה ב -1991 כשהציגו 81 סצנות מיצבים קטנות בהשראת סדרות התחריט המפורסמות של גויה, "זוועות המלחמה", אליה הם יחזרו גם ב-2003, כאשר יוסיפו ציורים, איורים וקולאז'ים משלהם לעותק ממוספר של הסדרה. כל הסדרות והתערוכות שלהם עוסקות בגבולות החוויה האנושית: זוועות, טירוף, שגעון, טרור ואלימות, גועל, ופרודיות לא תקינות פוליטית. הם הציגו ציורים של היטלר עליהם הם הוסיפו פרצופים מצחיקים והציבו "גיהינום" שהורכב מאלפי חיילי צעצוע בסצנות שהזכירו בורות הריגה ומחנות ריכוז. למותר לציין שכ"ילדים הרעים של האמנות" הם כיכבו בלא מעט שערוריות, אבל גם באוספים ובתערוכות.
האחים צ׳פמן. מתוך ״גיהנום״
לא תמיד שיתופי הפעולה עטופים באהבה "עד שהמוות יפריד בינינו". לפעמים הצמד עושה את המוות זה לזו, גם תוך כדי העבודה המשותפת, וגם אחרי. כמו במקרה של האמן הגרמני פראנק אווה לייסיפן (1943 -) הידוע בכינוי אולי (Ulay), ואמנית המיצג הסרבית מרינה אברמוביץ' (1946 -). השניים החלו לשתף פעולה ב-1976, אחרי שאולי עזב את גרמניה להולנד שם עסק בעיקר בצילום ובקולאז'ים ביוגרפיים, ואברמוביץ' התפרסמה בארצה ורחבי אירופה בזכות סדרת המיצגים שלה, Rhythem, שכללו אלמנטים של סיכון, כאב, אלימות ופחד תוך שיתוף הקהל.
השניים שפעלו כ"אוליאברמוביץ'" ואח"כ כ"אברמוביץ'אולי", התאהבו אך לא התחתנו, וכזוג הציגו עד שנת 1988 קרוב לעשרים מיצגים שעסקו בעיקר ביחסי כח, שליטה, דחייה, תקשורת, עוינות בין בני זוג, ובינם לבין "העולם", הקהל. למשל, בהופעה שלהם "יחסים בחלל" הם רצו זה מול זה בגלריה, התנגשו, התנתקו, התחבקו, דחפו, עד שנוצר מה שהם כינו, השלישי, האחר. שנה אחר כך, ב -1977 הציגו את "אימפודרביליה", מיצג שבו עמדו ערומים, כל אחד על משקוף של דלת הגלריה, ואילצו בכך את המבקרים להתחכך, להימנע מלגעת, להגיב לנוכחות הכה-אנושית, אנושית אולי מדי. במהלך שנות ה-80' החלו יחסיהם להתדרדר, אך הם המשיכו להציג מדי פעם, עד שהחליטו בשנת 1988 להיפרד באקט פרפורמטיבי: כל אחד מהם החל לצעוד מהצד האחר של חומת סין, עד שנפגשו.
השניים שפעלו כ"אוליאברמוביץ'" ואח"כ כ"אברמוביץ'אולי", התאהבו אך לא התחתנו, וכזוג הציגו עד שנת 1988 קרוב לעשרים מיצגים שעסקו בעיקר ביחסי כח, שליטה, דחייה, תקשורת, עוינות בין בני זוג, ובינם לבין "העולם", הקהל. למשל, בהופעה שלהם "יחסים בחלל" הם רצו זה מול זה בגלריה, התנגשו, התנתקו, התחבקו, דחפו, עד שנוצר מה שהם כינו, השלישי, האחר. שנה אחר כך, ב -1977 הציגו את "אימפודרביליה", מיצג שבו עמדו ערומים, כל אחד על משקוף של דלת הגלריה, ואילצו בכך את המבקרים להתחכך, להימנע מלגעת, להגיב לנוכחות הכה-אנושית, אנושית אולי מדי. במהלך שנות ה-80' החלו יחסיהם להתדרדר, אך הם המשיכו להציג מדי פעם, עד שהחליטו בשנת 1988 להיפרד באקט פרפורמטיבי: כל אחד מהם החל לצעוד מהצד האחר של חומת סין, עד שנפגשו.
מרינה ואולי. יחסי אהבה שנאה. ופרידה
נפגשו ונפרדו, ואף חתמו על הסכמי זכויות יוצרים ותמלוגים, שהביאו אותם מדי פעם להפגש בבתי משפט. ופעם אחת, לרגע קצר, מרטיט, מרינה ואולי נפגשו וגם אם לא השלימו, אהבו. זה קרה במהלך הרטרוספקטיבה שלה בסתיו 2012 ב - MoMA שבה הציגה בין השאר את המיצג "האמן נוכח", במהלכו הוזמן בכל פעם צופה יחיד לשבת מולה למשך כמה דקות. היא שתקה ולרוב לא זעה. עד שהתיישב מולה אולי. קשה היה שלא להבחין בהתרגשות שאחזה בה, והיא אף שלחה את ידה אליו מעבר לשולחן. רגע המפגש האינטימי-פרפורמטיבי הזה הפך ויראלי ברשתות, מה שלא מנע מאולי, כעבור שלוש שנים לחזור ולתבוע את שותפתו לשעבר.
פישלי וויס. מתוך הסרט המופתי ״The Way Things Go״
הצמד השוויצרי פיטר פישלי (Fischli, 1952) ודיוויד וויס (1946-2012) הכיר דווקא בניו יורק כשהם החליטו בשנת 1978 להקים להקה. אבל שנה מאוחר יותר פישלי וווייס החלו להציג ביחד פרוייקטי פיסול, צילום, וידיאו ומיצבים ששילבו הומור דאדאיסטי-פלוקסוסי, עם דיסטופיה אנטי-קפיטליסטית. מסרטם הראשון Wursterie שבו מככבות נקניקיות, עבור ביצירת המופת (1986) The Way Things Are שבה מתרחשת קטסטרופה זוטא בסטודיו שלהם ועד הפסלים שבחנו באופנים אירוניים חומריות, גודל, צורה וקומפוזיציה, הזוג שזכה בפרס הגדול בביאנלה של ונציה (2003) לא הפסיק להפתיע עד הסוף שנקבע עם מותו של דיוויד ב-2012.
נסיים עם צמד שכמעט אפשר היה לכנותו ישראלי. ויטאלי קומאר (1943 -) ואלכסנדר מלמד (1945-) גדלו במוסקבה שם הם גם למדו ביחד באקדמיה לאמנות. מיד אחר כך, ב-1967, החלו לעבוד ביחד ובתחילת שנות השבעים ייסדו תנועה "סוצ-ארט" ששילבה בין אמנות מושגית, לפופ ולריאליזם סובייטי. התשלובת הקטלנית הזו, שטמנה בחובה מרכיבים פרודיים, לא נעלמה מעיני השלטונות, וכשהציגו בשנת 1974 "דיוקן עצמי כפול" שהושתת על דיוקן של לנין וסטאלין, העבודה הושמדה, והזוג היהודי עלה חזק על הכוונת. שנתיים מאוחר יותר, בתגובה לסירוב לבקשתם להגר למערב, הם הוציאו לעצמם דרכוני "טראנס-מדינה", והפעם דרשו להתאחד עם קרובי משפחה בישראל. הם סולקו ונחתו כאן.
נסיים עם צמד שכמעט אפשר היה לכנותו ישראלי. ויטאלי קומאר (1943 -) ואלכסנדר מלמד (1945-) גדלו במוסקבה שם הם גם למדו ביחד באקדמיה לאמנות. מיד אחר כך, ב-1967, החלו לעבוד ביחד ובתחילת שנות השבעים ייסדו תנועה "סוצ-ארט" ששילבה בין אמנות מושגית, לפופ ולריאליזם סובייטי. התשלובת הקטלנית הזו, שטמנה בחובה מרכיבים פרודיים, לא נעלמה מעיני השלטונות, וכשהציגו בשנת 1974 "דיוקן עצמי כפול" שהושתת על דיוקן של לנין וסטאלין, העבודה הושמדה, והזוג היהודי עלה חזק על הכוונת. שנתיים מאוחר יותר, בתגובה לסירוב לבקשתם להגר למערב, הם הוציאו לעצמם דרכוני "טראנס-מדינה", והפעם דרשו להתאחד עם קרובי משפחה בישראל. הם סולקו ונחתו כאן.
קומאר ומלמד. ״הציור הכי אהוב באמריקה״
אבל רק לשנה. קומאר ומלמד עברו לניו יורק ושם מיד החלו להציג, "לקנות נשמות" (כולל זו של וורהול), וגם כאן לעצבן. "דיוקן של היטלר" שהציגו ב-1981 שוסף על ידי צופה עצבני. בשנות התשעים הצמד התפרסם כשערך משאלים בנוגע ל"ציור הטוב ביותר" וגם "הציור הגרוע ביותר", בגרסאות אמריקאיות ורוסיות. בהאג, הולנד, הם הציבו פסל של סטלין בתא טלפון. ב-1998, בתאילנד, הם "לימדו" פיל לצייר, ואת יצירותיו מכרו כעבור שנה בניו יורק. המתקפה שלהם על פרות קדושות, יסלחו לי הפילים, נמשכה עד שהם החליטו ב-2012 לפנות כל אחד לדרכו.
ואצלנו? היו כמה ניסיונות קצרי מועד אבל כמו הקואליציות, הכל פה זמני.
ואצלנו? היו כמה ניסיונות קצרי מועד אבל כמו הקואליציות, הכל פה זמני.