פטיש מסמר, ניקח מהר / גלעד מלצר - בסיס לאמנות ותרבות

פטיש מסמר, ניקח מהר / גלעד מלצר

פעם, לא מזמן, בכל בית יהודי שהיו מקימים בו סוכה לכבוד החג, היו בונים אותה לבד, ידנית. לכל משפחה היו קרשים אותם היו מחברים בפטיש ומסמר (זוכרים את השיר? "פטיש, מסמר, ניקח מהר, סוכה לבנות, בנים ובנות") כשהמהדרין, כמו סבא שלי, היו מותחים בין העמודים חוטי ברזל, "ליתר בטחון". הקירות היו סדינים ישנים, ואת התקרה, הסכך, היינו אנו, הילדים, הולכים לקושש מהגזם שהעירייה הואילה בטובה להשאיר בחורשות הסמוכות, או מהאלטע-זאכן הערבי שידע שזה הזמן להביא לשכונה ענפי תמר מהכפרים. מלאכת בניית הסוכה, עוד לפני הקישוט שלה, היתה כולה מתח שבין תכנון לאלתור, וכל מבנה היה יחידני. משפחה אחת היתה מהדרת עם דלת, שניה מותחת קרשים ב X גדול לחיזוק, ושלישית בונה את הכל מפלטות עץ, בלי סדינים. כיום, מרבית הסוכות מוכנות מראש, סטנדרטיות, שלד, קירות וגג, וגם את מרבית הקישוטים ניתן לקנות. המצווה הפכה פרקטית, וחדוות היצירה נעלמה.
סוכות הן מבנים ארעיים, זמניים, ניצבים על קו התפר שבין ארכיטקטורה, עיצוב, מלאכות, ופיסול. מפגש זה בין מדיותה שונות בתכלית, בין הפונקציונאליות שבבסיס ארכיטקטורה, עיצוב ומלאכות, לבין החופש המוחלט ממנה שמאפשרת האמנות, המסורות, היסטוריות, וטכניקות השונות המאפיינות ענפי יצירה שונים, קסמו ללא מעט אמנים משני צידי המתרס – הרעוע כשלעצמו – בעיקר במאה השנים האחרונות.

ניל יאלטר. שאלות של הגירה, נדידה והתיישבות ניל יאלטר (1)

האמנית הטורקיה ניל יאלטר עוסקת מאז שנות השבעים בשאלות של הגירה, נדידה והתיישבות, מפרספקטיבה פמיניסטית ופוסט-קולוניאליסטית. בסדרת עבודות מוקדמת שלה היא הציבה במוזיאון לאמנות מודרנית בפריז (שם היא פועלת) מה שהיא כינתה "אוהלי נוודים שמהווים הצעה למרחבים פרטיים, ציבוריים ונשיים". באותה שנה, 1974, במסגרת סדרת "פעילויות במחנה הפליטים ביריחו" הקים פנחס כהן גן אוהל במחנה, כשהוא משכפל את המצב הארעי של הפליט שנאלץ לאלתר לעצמו מחסה זמני.

פנחס כהן גן, מחסה לפליט

אולי קרוב ביותר לרעיון של סוכה הוא האמן האמריקאי פטריק דורות'י שיוצר מבנים-פסלים-חללים מחומרים מקומיים, היכן שהוא מוזמן להקימם. ענפים, קנים, גזעים נטווים ונכרכים לכדי סוכות ובקתות בלי שהוא נעזר בדבקים, מסמרים או חומרים פלסטיים. מסורת מקומית התניעה גם את Yalood, הפרויקט היפהפה שעשוי מחוטי דיג, של המעצבת מדובאי אלג'וד לוטה שהוצב בשבוע העיצוב המקומי כמחווה למבני הדייגים המסורתיים של המפרץ הפרסי. אמנים ומעצבים רותמים שימוש בחומרים מקומיים ובארעיות על מנת לעורר גם סוגיות אקולוגיות ותכנוניות. סטודנטים בתוכנית ה-D-LAB באוניברסיטה האמריקאית בביירות הקימו בחוף הים של צור מבנה מקורות ומחבלים, על מנת להתריע על פלישת הבניה לעבר הדיונות, והפגיעה בבעלי החיים הייחודיים של האזור. המבנה אמור לשמש מקום מפגש מבלי לפגוע בערכי הטבע.

אלג׳וד לוטה, מחווה לבני הדייגים המסורתיים של המפרץ הפרסי Yaroof-by-Aljoud-Lootah-Dubai-4-1020x610

נקודות המוצא של אמנים רבים שבנו מבנים ארעיים מקורן בהיסטוריה של האמנות והתרבות. האדריכל היפני קנגו קומא יצר מחווה לסופר-משורר בן המאה ה-12, קונו נו-קומה, שמסופר עליו שאת כתביו חיבר ב-הוג'ואן, מבנה מרובע בגודל של כשני מטרים על ארבעה. בשנת 2012, לכבוד חגיגות 800 שנה להולדת נו-קומה, הוא הציב הוג'אן עכשווי, במידות המקוריות, עשוי מיריעות פלסטיק שנתפסו בעזרת מגנטים על שלד מבמבוק, במקום בו ניצב ההוג'אן המקורי, בחצר מקדש שיגאמו בקיוטו. שנתיים קודם לכן, קומא הציב בית תה ארעי, גם הוא מפלסטיק שנפרס כפעמון, הפעם בככר העיר פוקומה. את ההשראה למבנה הזמני של הסטודיו לעיצוב הדני, לנשו ופילמן, הם קיבלו מהכנסיה המפורסמת, סן קרלו, עם ארבע המזרקות שתכנן באמצע המאה ה-17 פרנצ'סקו בורומיני. המבנה החדש, יריעות פלסטיק על שלד ברזל מתקפל, הוצב בגנים של גלריה הולטגרד בסילנד שבצפון דנמרק. את מקום העיטורים והקישוטים הבארוק-רוקוקואים תפסו שרכים וצמחים אחרים שהוצבו בפנים, ואשר צילם יצר דוגמאות טבעיות על היריעות.

קנגו קומה, מחווה למשורר קונו נו-קומה kengo-kuma-hojoan-02-580x387

מבנים ארעיים הם העיסוק המרכזי של האמן הסקוטי איניאס ווילדר. במהלך שנות ה -90׳ ושנות האלפיים הוא שיתף פעולה בעשרות פרויקטים עם מועצות מקומיות, עיריות, ארגונים חברתיים ואדריכליים בהקמת מבנים ארעיים, לעיתים כפסלים ולעיתים כהצעות לפתרונות דיור, זולים, אפשריים, אסתטיים. על המזח בנמל רוטרדם הוא הקים מבנה אובלי שמאפשר מצד אחד התכנסות והתבודדות ומצד שני תצפית על נוף הים והנמל. הסוכה שהציב בתוך מוזיאון Bemis לאמנות עכשווית בנברסקה, ארצות הברית, עשתה שימוש באור הטבעי שנכנס מתקרת האולם, והתמקדה אף היא באפשרויות המגוונות שמציעה ראיה מבעד לחרכים.

איניאס ווילדר, מבנה שמאפשר מצד אחד התכנסות והתבודדות ומצד שני תצפית על נוף הים והנמל אניאס ווילדר, פולידוק, רוטרדם

אציין גם את פרוייקט הקיץ המרשים של גלריה סרפנטיין הלונדונית שמזמינה בכל קיץ החל משנת 2000 אמנים ואדריכלים להציב ביתן קיץ במדשאה שלה: מהעדינות הגיאומטרית של האדריכל היפני סואו פוג'יומוטו (2013), דרך הצלחת המתעתעת של אי ווי ווי והאדריכלים הרצוג ודה מארון (2012), מהמחווה של האמן האיסלנדי אולף אליאסון שעבד ביחד עם האדריכל שטיל תורסן לקרוסלת השקופיות (2007), ועד העיבוד המקסים של האדריכלים הספרדים חוזה סלגס ולוסיה קאנו למנהרה הצבעונית שזכורה מילדותנו (2015).

Serpentine Gallery Pavilion,2007, olafur eliasson and kjetil thorsen Serpentine_Gallery_Pavilion_2007_-_olafur eliasson and kjetil thorsen

אבל מבנים מאולתרים, ארעיים, הם קודם כל אפשרות, גם אם זמנית, למגורים. אפשרות כזאת הציע האמן הפולני קרישטוף וודיצ'קו כשתתכנן ביחד עם קואליציית דרי הרחוב והסיע ברחובות מנהטן "רכב לחסר-בית" (1988-89) אשר עשה שימוש באסתטיקה של "פינות השינה" שלהם, בפתחי בניינים ובתחנות הרכבת התחתית (קרטונים, פח גלי, שאריות מאתרי בניה) עם עגלת סופרמרקט ששימשה אותם לאיסוף בקבוקים ולהעברה של חפציהם. הציבור הניו יורקי היה סקרן, ודרי הרחוב שאכן גרו-נסעו בפסלים-מבנים הנעים החלו לספר את קורותיהם ואת מצוקותיהם.

קרישטוף וודיצ’קו, מתוך הפרויקט ״רכב לחסר בית״ homeless5-1440x1125

כמה מההצבות של האמנית והמעצבת נטי שמיע-עופר מעוגנות באזור הדמדומים העכשווי, זה שמאוכלס בנוודים ובחסרי בית. האלמנטים הסדרתיים שלה מציעים אלטרנטיבות זולות, קלות, ניידות: שקי בניה שהופכים לקוביית מגורים על גגות או אוהלים "לבישים" היוצרים "מושבה", טריטוריות פרטיות הנטוות לכדי קהילה, צניעות שמייצרת יופי.

נטי שמיע-עופר, טריטוריות פרטיות נטי שמיע עופר

לאחרונה, כאמור, סוכות לא בונים. קונים ומקימים מן המוכן. כך, באקט עם ניחוחות קולוניאליסטים עליו התקוממה, בצדק, מבקרת האמנות גליה יהב ז"ל, רכשה קבוצת סלה-מנקה הירושלמית מבנה מאולתר מבני שבט הג'הלין שמשכנם בואכה יריחו, והציבה אותו בחצר בית הנסן בירושלים (2014). האקט של עקירה, ניכוס, גירוש, נדודים מוכר לבדוויים בישראל רבתי היטב, והנה הם הפכו לקישוט בסוכת האמנות העכשווית. כשדופקים בפטיש, מסתבר, צריך להיות זהיר, או שכל המבנה מתפרק.

סלה מנקה, סוכת נצח. אוסף מוזיאון ישראל