זמן קריאה : 2:29 דקות
פיקאסו חלון הסטודיו / יונתן הירשפלד
על התרגיל האכזרי של המורה לפיסול והקשר בינו לבין המלנכוליה של הפוליטי
על התרגיל האכזרי של המורה לפיסול והקשר בינו לבין המלנכוליה של הפוליטי
בנעורי למדתי בתיכון לאמנויות בירושלים. המורה שלנו לפיסול, פול, שלח אותנו פעם לחפש את הציור הזה במוזיאון ישראל. שנים אחר כך, שבתי והייתי מורה באותו בית ספר, ועשיתי גם אני את התרגיל האכזרי הזה לתלמידי. ובכן, כמוני, גם הם לא מצאו אותו. התרגיל הוא פשוט: הושב את התלמידים במעגל סביבך כשאתה מחזיק ספר איכותי של פיקאסו. הראה להם רק את פיקאסו העליז. לא תקופה כחולה ולא שנות מלחמה. רק את הקולוריסט הגדול של המאה ה-20 בשיא כוחו, הראה להם את צהוב השיער תכול השמים, הוורודים, הסגולים, הירוקים, החומים של דיוקנאות נשותיו וליצניו. ואז שלח אותם לחפש את חלון הסטודיו של פיקאסו במוזיאון.
פאבלו פיקאסו, ״חלון הסטודיו״, 1943 (מאוסף מוזיאון ישראל)
משהו בעין אינו מוכן לקבל שזה פיקאסו. האפורים, החומים הירקרקים העצובים והא-כרומטיים נראים כמו עוד איזה מודרניזם מכוער ועצוב. האפור היום אפור מאוד, אתה אומר לעצמך. ואז יורדת העין אל החתימה שאין לטעות בה ולידה התאריך: 1943. פריז הכבושה. שמים בלי ציפור, זרים ומבוצרים. מבלי שהוא התכוון - צינור הרדיאטור מעלה על דעתנו תא גזים. פיקאסו שתמיד יש בציוריו משהו מרחף נראה כאן טובע. כוח המשיכה של הארץ כמו הוגבר פי 100 וגם הכחול עוזב את השמים ומתמגנט לליבת הארץ. סמרטוט הציירים המצויר בווירטואוזיות השמורה לספרדים (פיקאסו הוא יורשם הגדול האמיתי של ולסקז וגויא) נראה כמו יציקת בטון, כמו דגל לבן שמוט שמודיע על תבוסה. פעם קראתי באיזו ביוגרפיה שלו כי נולד מת, וכי דוֹד אדיש שישב ועישן ליד החלון הזדעק והנשים את הוולד המכחיל, שהתפלץ באחת בשיעול נורא יורק עשן כדרקון. כך אם כן בא לעולם אדם עם תודעת מוות כה מובהקת שהיה אנוס לבלוע את החיים. ואכן, פיקאסו הוא החיים. הוא השפע. מאיר אגסי עליו השלום הצביע על כך במאמרו הנפלא על פיקאסו "הקברט האחרון: אשכבה" כשמנה את כל עזבונו ("1,885 בדים, 1,228 פסלים, 2,880 עבודות קרמיקה" וכו' וכו') על גבי כמעט עמוד שלם. פיקאסו הוא החיים והחיים הם יצירה. והיצירה שלו היא ממזרית, עליזה, מלאת הומור וצבעונית.
עד שזה מגיע למלחמה. "גרניקה" כידוע היא שחור-לבן. בחלון הזה, בעיני, המצב אפילו גרוע יותר מב"גרניקה". זה החלון שהוא המטאפורה העתיקה של המערב לעצם מעשה האמנות, והוא פתוח - אבל העולם סגור. עולם מתכתי וקר אוטם אותו.
וזהו פן שני של מלנכוליה פוסטמודרנית שעליו אני רוצה לדבר. המלנכוליה של הפוליטי. דורות קודמים בוודאי הגיבו ברגש עז לפוליטי, למעשה, בעיקר בזעם אלים, וכשהסדר הפוליטי חצה רף מסוים, לעתים קרובות מצא עצמו מול המון זועם בכיכרות. יש שמחה ניטשיאנית בזעם הכיכרות. יש חיוב החיים בהפלת שלטון. אבל אנחנו מלנכוליים. אני מבקש לקשור בין המלנכוליה שלנו לרצוננו האינסופי להתבדר. לראות קומדיות, לראות הזיות, לשבת בבית ולהרים ידיים בתחינה: "שמישהו ידגדג אותי!". אני מבקש לקשור מלנכוליה לקפיטליזם. המחשבה שאיזושהי סחורה שנקנה תגרום לנו אושר ותסתום את חור המרה השחורה התוסס בנו, ואז רגע האושר עם הקנייה ומיד אחריו, התרחבותו האקספוננציאלית של החור והגברת הווליום של צעקתו ורעבונו. אני רוצה לקשור בין הבידור והסחורות והמלנכוליה לאי-היכולת של חברות בדמוקרטיות קפיטליסטיות ליברליות לייצר מהפכה. האדם המערבי שרוי במלנכוליה אך אינו צולל לתהומות הדיכאון. הוא לעולם לא נשבר. הוא תמיד ממשיך ללכת. לעבודה, להרוויח כסף לקנות את הסחורות שראה בפרסומות. הוא תמיד עסוק, יש לו מלא משימות, מלא חובות ביורוקרטיות, מלא שאיפות קטנות. שוב אין הוא האדם השופנהאוארי עם רצון אחד גדול אלא סמרטוט עייף מלא ברצונות קטנים בגודל של שמפו, נייר טואלט, אייפון. זו הסיבה שציורו הגדול של פיקאסו במוזיאון ישראל הוא בלתי נראה: הוא מתחבא מרוב בושה.
עד שזה מגיע למלחמה. "גרניקה" כידוע היא שחור-לבן. בחלון הזה, בעיני, המצב אפילו גרוע יותר מב"גרניקה". זה החלון שהוא המטאפורה העתיקה של המערב לעצם מעשה האמנות, והוא פתוח - אבל העולם סגור. עולם מתכתי וקר אוטם אותו.
וזהו פן שני של מלנכוליה פוסטמודרנית שעליו אני רוצה לדבר. המלנכוליה של הפוליטי. דורות קודמים בוודאי הגיבו ברגש עז לפוליטי, למעשה, בעיקר בזעם אלים, וכשהסדר הפוליטי חצה רף מסוים, לעתים קרובות מצא עצמו מול המון זועם בכיכרות. יש שמחה ניטשיאנית בזעם הכיכרות. יש חיוב החיים בהפלת שלטון. אבל אנחנו מלנכוליים. אני מבקש לקשור בין המלנכוליה שלנו לרצוננו האינסופי להתבדר. לראות קומדיות, לראות הזיות, לשבת בבית ולהרים ידיים בתחינה: "שמישהו ידגדג אותי!". אני מבקש לקשור מלנכוליה לקפיטליזם. המחשבה שאיזושהי סחורה שנקנה תגרום לנו אושר ותסתום את חור המרה השחורה התוסס בנו, ואז רגע האושר עם הקנייה ומיד אחריו, התרחבותו האקספוננציאלית של החור והגברת הווליום של צעקתו ורעבונו. אני רוצה לקשור בין הבידור והסחורות והמלנכוליה לאי-היכולת של חברות בדמוקרטיות קפיטליסטיות ליברליות לייצר מהפכה. האדם המערבי שרוי במלנכוליה אך אינו צולל לתהומות הדיכאון. הוא לעולם לא נשבר. הוא תמיד ממשיך ללכת. לעבודה, להרוויח כסף לקנות את הסחורות שראה בפרסומות. הוא תמיד עסוק, יש לו מלא משימות, מלא חובות ביורוקרטיות, מלא שאיפות קטנות. שוב אין הוא האדם השופנהאוארי עם רצון אחד גדול אלא סמרטוט עייף מלא ברצונות קטנים בגודל של שמפו, נייר טואלט, אייפון. זו הסיבה שציורו הגדול של פיקאסו במוזיאון ישראל הוא בלתי נראה: הוא מתחבא מרוב בושה.