פלאשבק / דנה גילרמן

פלאשבק / דנה גילרמן

כמעט כל זיכרונות הילדות שלי מאופסנים בתערוכה 'פלאש דרייב' של ענבל הופמן, שאצרה טלי בן נון, בגלריה אלפרד. פלאש דרייב – כונן אחסון זיכרונות נייד וגם "נסיעת בזק" - מקפל בתוכו זיכרונות קולקטביים של דור שנולד וגדל בארץ בשנות ה־70 וה־80 .המיצב הקסום של הופמן, המתפרש על פני הגלריה כולה, הוא מעין סיפור מסע שלא התקיים, של עקרת בית מטופלת בילדים, שהייתה רוצה לצאת
למסעות למקומות אחרים, אולם נדמה שהמסעות שלה דווקא נעים אחורה בזמן, נסמכים על נוסטלגיה מצועפת, על מוזיקה של סרטים רומנטיים משנות ה־80 וסרטים שנצפים בישיבה במכוניות ישנות בדרייב־אין.
זה מיצב גרנדיוזי, אובססיבי, ועם זאת אינטימי מאוד. חומריו הם אביזרים המזוהים עם בית ועם מלאכות הבית - כאלה שיש בכל בית - ושל המרחב הביתי שבו, כך נראה, הופמן מבלה את זמנה, ומכלה את תסכולה לעיתים. החומרים האלו עוברים היפוך ידני והופכים לנופים אחרים. יש משהו ילדי וקסום באופן שבו חפצים המזוהים עם מטלות הסביבה האחת הופכים למחוזות נשגבים בסביבה האחרת.
האמנות מאפשרת את הטרנספורמציה הזו. זה קרה למשל בסרט הווידיאו הנפלא של גיא בן־נר, שבו הקים עם ילדיו במטבח הבית את האי של מובי דיק. או בתערוכה 'שנגרילה' של אורית רף, שיצאה למסעות מדומיינים במחוזות טרופיים ואקזוטיים - בזמן שהייתה צמודה למיטתה בשמירת היריון. הדמיון מניע את היצירה והיצירה מניעה את הדמיון, ולא חייבים ללכת רחוק כדי לחוות מעגל חיים שלם
כפי שמדייקת זאת עבודת הסולם שנלקח ממיטת קומתיים של ילדים, והופך בסופו להליכון של קשישים, ועליו אובייקט פיסולי שמזכיר הרים מושלגים.
 

הגובלנים על קרש הגיהוץ הופכים להרים שווייצריים, ספוגית הפלא לקרחונים, מכוניות הצעצועים לחניון של הדרייב־אין, ואינסוף הכביסות למערת נטיפים, ואולי לא במקרה הילד של הופמן יושב וקורא שם את 'מסביב לעולם בשמונים יום’ של ז'ול ורן ומצהיר שהוא רעב. כי אמא מתעסקת באמנות אבל
אמא גם צריכה להיות זמינה ומיידית, והופמן מצאה את הפתרון לכך: הכלאה בין היצירה לחומרי הבית, שעימם נמנה גם הילד. עד לפני זמן לא רב אמניות היו צריכות לבחור בין גידול ילדים ליצירה. בשני העשורים האחרונים הן בחרו לעשות גם וגם, וזו אחת הדרכים היצירתיות לעשות זאת.


פורסם לראשונה ב-7 לילות, ידיעות אחרונות