בסיס לאמנות ותרבות - לימודי אמנות הרצליה

זמן קריאה : 4:07 דקות

פנים הבית כדיוקן עצמי / גלעד מלצר
6/4/20

עכשיו משנכפה עלינו להישאר בדירות ובבתים שלנו, אנו מגלים כל פינה לא רק בחיפוש אחר גרגרי אבק, שיער של החתול, או גרב שנעלמה, אלא גם את החלל בו אנו חיים. במרוץ המטורף של החיים "הרגילים" איננו עוצרים לאצור את הבית. פה תולים תמונה, שם מזיזים כורסא, מדי פעם נועצים זר פרחים בכד, וזהו. הלאה. למעשה להוציא הרגע שבו נכנסנו לדירה החדשה או אחרי שיפוץ, אנחנו מתרגלים למראה הבית עד כדי כך שאיננו מבחינים בפרטים, באפשרויות. אנחנו ממשיכים הלאה לעבודה, לצנוח על הספה, לבשל, לישון.
ההתעניינות בחללים פנימיים עצמם - לא בנעשה בהם (ציורי ז'אנר של פלרטוטים, שיחות, נגינה, קריאה, אכילה) ולא בציורי טבע דומם (אגסים או אגרטל על שולחן) - החלו להתפתח כז'אנר באמנות המערבית במקביל להתבססות הבורגנות. לפני המאה ה-16 היו הלכה למעשה שני מעמדות: אצולה ועניים. מעמד הסוחרים-בורגנים היה זעיר. אמנים ציירו ופסלו את בני מעמד ההון-שלטון הזעיר ורב הכח, אך לא את הארמונות ובתי המידות העצומים בהם הם גרו, כנושא נפרד. והבקתות והבתים העלובים של העניים לא עניינו איש. מי רוצה לראות סבל?

השינוי בטעם, אופנה, אסתטיקה, בפרטים ובקודים החברתיים שהחלו מתבססים במקביל לעליית הבורגנות כמנוע מרכזי בחיים הכלכליים, חברתיים, תרבותיים ופוליטיים, הביא גם להתעניינות הולכת וגוברת באורחות חייהם. וכך מסוף המאה ה-17 ועד היום (מגזינים, תוכניות טלוויזיה, סדרות הרצאות, מסחר, מחלקות אקדמיות) עיצוב פנים הפך להיות עיסוק מרכזי וסמל סטטוס. כך התפתחה סוגת ציורי "דיוקן פנים" (Interior Portrait) או "ציור פנים" (Zimmerbild כפי שנהוג לכנותו בגרמנית). הסוגה היתה פופולארית בעיקר, אך לא רק, באנגליה, צרפת, גרמניה ורוסיה.

אדוארד האו, חדר העבודה של הצארינה מריה אלכנסדרובה בארמון החורף, 1860

הז'אנר אמנם היה פופולארי ביותר במשך קרוב למאתיים שנה, והגיע לשיאו במחצית השניה של המאה ה-19, אבל מרבית האמנים שעסקו בו אינם השמות הקאנוניים המוכרים כיום. סגנונות הריהוט, עיצוב, בדים, שטיחים שהם תיארו אמנם השתנו במשך השנים, אבל סגנון הציור נשאר די אחיד, ודרש רמה גבוהה של דיוק ריאליסטי, שרטוטי כמעט. ואכן במהלך המאה ה-18 מרבית ציורי הפנים בוצעו על ידי ארכיטקטים שביקשו בעזרת אקוורלים, איורים, והדפסים של פרויקטים שסיימו לפרסם את היכולות שלהם ואת שליטתם באופנות העכשוויות. האחים הארכיטקטים הסקוטים ג'יימס ורוברט אדם, והצרפתי פרנסואה ג'וסף בלנג'ה (Belanger), קנו את פרסומם לא רק בזכות המבנים שתכננו, אלא גם כציירים, ואכן העבודות שלהם אוגדו לאלבומים שהפכו לרבי מכר בסוף המאה ה-18.

אוגוסט-סימון גרנריי. חדר האמנות של ג׳וזפין, 1812 אוגוסט סימון גרנריי

מה שהחל כאסטרטגיה שיווקית הפך עד מהרה לטרנד לוהט, והעשירים הוותיקים ובעיקר המתעשרים החדשים העסיקו אמנים שיבצעו ציורי שמן של פנים הנכסים שלהם. אקוורל שבו נראה חדר האמנות של ג'וזפין, אשתו של נפוליאון בונפרטה בטירת מאלמסון מערבית לפריז, שצייר אוגוסט-סימון גרנריי (Garneray) ב-1812 נחשב כראשון בז'אנר, שלא בוצע על ידי ארכיטקט. היה חשוב לקיסרית להדגיש את הקשר שלה לאמנויות, ולכן הציורים על הקירות, הנבל שבקצה הגלריה, וכורסא של בעלת הבית שבה היא יושבת להרהר. עיצוב החלל ותכולתו מעבירים את המעמד והרגשות של הבעלים, ועל כן התייחסו לסוגה כאל דיוקן, למרות שאין איש בחדר. גם כאשר היה מישהו בחדר, כמו בציור של הסלון בארמון ברברו בוונציה מאת הצייר האוסטרי לודוויג פאסיני (Passini), האדון ליד המכתבה בצד השמאלי נמצא שם רק על מנת להדגיש את הממדים העצומים של החלל.

לואיג'י פרמאצי, הסלון האדום הקטן, 1855 לואיגי פרמאצי, הסלון האדום הקטן, 1855

אחרי שהמלכה ויקטוריה "נדבקה" אף היא בחיידק השופוני – תראו איזה אולמות וחדרים יפים יש לי – הוא עבר לשאר משפחות המלוכה והאצולה באירופה. ב-1855 הוזמן הצייר האיטלקי לואיג'י פרמאצי לסנט פטרסבורג להכין ציור שמן של "הסלון האדום הקטן" בארמון אלכסנדר שבפאתי העיר. העושר, הגודל, ה"גן" שבפנים, הפסל הניאו קלאסי שבקצה האולם, העידו על הטעם המשובח, העדכני, של משפחת הצאר. ברור גם שאם זה "הסלון האדום הקטן", אז יש עוד ועוד חדרים עם צבעוניות שונה, וכמובן יותר גדולים. בציור מאת האוסטרי פרדיננד רות'בארד (Rothbard) של חדר-הבלקון בארמון החורף של יורש העצר האוסטרו-הונגרי בווינה, הודגשו התעניינותו של הנסיך בגיאוגרפיה (המפה על הכן), ובמודלים מעץ, והעובדה שבכל זאת, הארמון שייך להוריו שדיוקנותיהם מביטים מהקירות.

רות׳בארד, חדר השינה של הנסיך ארנסט 1, 1845 רותבארד, חדר השינה של הנסיך ארנסט 1, 1845

רות'בארד (1823-99) היה אחד מקבוצה די גדולה של ציירים שהיו מזוהים עם הז'אנר, ושהיו מאד מבוקשים כש"דיוקנאות פנים" היו בשיא הפופולאריות שלהם. הציורים שלו, למשל חדר השינה של הקיסרית בארמון ברוזנאו, סיפק לנתינים הצצה לחיים הפרטיים של האישה החזקה באימפריה האוסטרו-הונגרית. אדוארד האו (Hau) האסטוני היה חביב במיוחד על בית המלוכה הרוסי, וצייר בפרטי פרטים את פנים ארמון החורף המפורסם בסנט פטרסבורג – חדר הביליארד של הצאר אלכסנדר שבו ניצבו גם שני מעמדי ענק של חלק מאוסף רובי הציד שלו, וחדר העבודה (בואו לא נגזים עם המונח עבודה בהקשר שלה) של הצארינה, שבו דמויות, פסלונים ואובייקטים שונים – והמון זהב וקיטש – מהווים נקודת התייחסות לגודל החלל.

מרי אלן בסט, 1837, התמקדות בבתים של מעמד הביניים Mary_Ellen_Best_-_An_Interior 1837

והיתה גם ציירת – מרי אלן בסט, שלצד ההתמחות שלה בציורי ז'אנר של סצנות ביתיות, גם ציירה חללי פנים, והתמקדה בעיקר בבתים של בני מעמד הביניים באזורי הכפר. רבים מציירי הז'אנר, כמו הגרמני יוהן פיליפ גירטנר (Gaertner) התמחו בציורי פנים במקביל לעיסוקם בציורי ארכיטקטורה ובניינים. גירטנר צייר מאות תפנימים, וכמו בסט התמחה באלו של הבורגנות הזעירה, במקרה שלו, העירונית. החללים קטנים ועמוסים בפריטים שמספרים על עולמם של בעלי הבית. גם לו היה חשוב להראות את השליטה שלו בעומק שדה, פרספקטיבה, ציור השתקפויות, וציור של חלל בתוך – או מעבר – לחלל – כמו בסטודיו של קארל נסיך פרוסיה, אבל גם בבית שמעבר לרחוב ב"ציור פנים מס' 96".

ואן גוך. החדר הקטן בארל, 1889 1024px-Vincent_van_Gogh_-_The_Bedroom_-גרסת 1889

לז'אנר, לסגנון, ולקהלו, כפי שאפשר להבין ולראות, היו מגבלות. מעניין לראות איך ואן גוך טיפל בו בסוף ימיו, כשצייר את החדר הקטן שלו בארל, בשלוש גרסאות שונות, (אוקטובר 1888 – סמוך לביקור הסוער של גוגן אצלו, ושתיים בספטמבר 1889, כשהיה בחופשה מאשפוז פסיכיאטרי). הקירות הקורסים, הרכוש הצנוע, הדירה הזוויתית, הנחת הצבע הגסה והצבעוניות הלא-תקנית מבהירים מעל לכל ספק שאמנם לא גר כאן נסיך וגם לא סוחר בורגני, אבל מדובר בגאון שלא מציית לחוקים.
הצילום, שינויים רדיקליים בטעם, דרכי יצור חדשות, וקריסת מעמד האצולה הביאו לדעיכתו של הז'אנר במתכונתו הקלאסית. בפעם הבאה נראה איך נראו חללים ביתיים בידיים, במכחולים, ודרך העדשות של אמנים מודרניים.