זמן קריאה : 6:35 דקות
פרסום ראשון / גלעד מלצר
לא פשוט לקבוע מהי היצירה הראשונה של אמן או אמנית, ועם זאת ישנה נקודת חיתוך. פרידה מתרגילי החניכה, מהעבודה כשוליה, מאימון היד והעין, מהיצירות למגירה, מהביקורות של המאסטרית, של המורים במחלקה. פתאום מגיע הרגע שיצירה מסוימת מפציעה לעולם, מוכנה, אפילו מקווה שישימו לב אליה, שעיניים זרות יבחנו אותה, אולי מישהי תכתוב עליה, מישהו ירכוש אותה. פתאום.
ואז אם האמנית בעלת הכשרון היא גם ברת מזל, וכל הכוכבים, המזלות, האוצרות, הדילרים, המבקרות והאספנים מאמינים באותו דבר חמקמק, כשרון, אז יש לה קריירה. לפעמים, נדירות, אפילו קריירה מזהירה.
ואז לך תזכור מה היתה היצירה הראשונה. מאיפה כל זה התחיל. והעסק הולך ומסתבך אם האמנית הנ"ל הלכה לעולמה, ואיש לא יודע מה היתה אותה יצירה ראשונה, אותו רגע בו הכל התחיל.
בכל זאת ננסה כאן לברר כמה נקודות התחלה ולאו דווקא אלו ששמן נחרט לנצח.
לא פשוט לקבוע מהי היצירה הראשונה של אמן או אמנית, ועם זאת ישנה נקודת חיתוך. פרידה מתרגילי החניכה, מהעבודה כשוליה, מאימון היד והעין, מהיצירות למגירה, מהביקורות של המאסטרית, של המורים במחלקה. פתאום מגיע הרגע שיצירה מסוימת מפציעה לעולם, מוכנה, אפילו מקווה שישימו לב אליה, שעיניים זרות יבחנו אותה, אולי מישהי תכתוב עליה, מישהו ירכוש אותה. פתאום.
ואז אם האמנית בעלת הכשרון היא גם ברת מזל, וכל הכוכבים, המזלות, האוצרות, הדילרים, המבקרות והאספנים מאמינים באותו דבר חמקמק, כשרון, אז יש לה קריירה. לפעמים, נדירות, אפילו קריירה מזהירה.
ואז לך תזכור מה היתה היצירה הראשונה. מאיפה כל זה התחיל. והעסק הולך ומסתבך אם האמנית הנ"ל הלכה לעולמה, ואיש לא יודע מה היתה אותה יצירה ראשונה, אותו רגע בו הכל התחיל.
בכל זאת ננסה כאן לברר כמה נקודות התחלה ולאו דווקא אלו ששמן נחרט לנצח.
מיכאלאנג'לו די לודוביקו בואונארוטי סימוני נולד ב-6 במרץ 1475 בכפר הקטן קפריסי בטוסקנה. מיכאלאנג'לו, כמו שיכירו אותו מאז, יצא ללימודים בשנת 1488 באורבינו ומשם, אט אט הקריירה שלו, ראשית כמתלמד ואחר כך כצייר ופסל מבוקש, תמריא. אבל לפני כן, בגיל 12, הוא צייר בשמן על עץ עבודה קטנה (45 על 35 ס"מ) שאת התשתית שלה העתיק מהדפס פופולארי של האמן האלזסי מרטין שונגאוור, הדפס החשוב ביותר לפני דירר. זהו אחד מארבעה ציורי היחידים של מיכאלאנג'לו ששרדו. הצייר הטוסקני אמנם השתמש בסצנה של "עינויי אנתוני הקדוש" כפי שהיא מופיעה בהדפס, אבל הוסיף לשדים זימי-כנפיים (מסופר שיצא לשוק לבחון זימי דגים), שינה את הנוף, הוסיף צמחיה ובתים וכלי שייט, ולמעשה יצר סצנה שמתאימה לתיאור מאוחר יותר של תלאות הקדוש. בקיצור, בתחילת הדרך מיכאלאנג'לו היה יותר הירונימוס בוש. הציור המוזר - ביחס לקריירה של מיכאלנג'לו - נמצא כיום במוזיאון קימבל בפורט-וורת', טקסס.
ציור של מיכאלאנג'לו שצויר בגיל 12
בן דורו, לאונרדו דה וינצ'י, היה צריך לחכות עד גיל 20 (ב-1472) בכדי שיוכל – אולי, גם על זה יש ויכוחים - לרשום ציור ראשון על שמו, בנפרד מהמאסטר אצלו התמחה, ורוקיו. בכל מקרה הציור "הבשורה", כיום באופיצי בפירנצה, נעשה בהתאם למוסכמות של הרנסאנס הטוסקני של המאה ה-15, עם המלאך המבשר והכורע משמאל, מריה מימין, כשביניהם הדוכן. וכמובן הפרספקטיבה, תשומת הלב לפרטים, הנוף הטוסקני, והסיגנון של הארכיטקטורה והביגוד. המומחים ממשיכים להתווכח איזה חלקים בדיוק צייר לאונרדו, ואיזה הוא רק השלים בעקבות המורה. אין ויכוח שמישהו, מישוהים מאד מוכשרים, השאילו לנו את המזכרת הנהדרת הזאת לימי הזוהר של טוסקנה.
הבשורה על פי ליאונרדו דה וינצ׳י, 1472
נישאר באיטליה, ונעבור לרומא, לתקופת הבארוק. גם הציירת הדגולה ארטמיסיה ג'נטילסקי התחילה עם ציור של סצנה דתית, סיפורה של שושנה והזקנים עליו כתבתי כאן (https://bit.ly/32YlVw5). ארטימיסה ציירה את תחילתה של סצנת הפיתוי-איום על ידי צמד הקשישים החרמנים כשהיתה בת 17 (1610). כמו נבואה שחורה, שנה וחצי מאוחר יותר, היא עצמה נאנסה על ידי הצייר שהיה חבר של אביה. האנס, אגוסטינו טאסי, כמובן לא הודה במעשה, אך במהלך המשפט שנערך במשך שבעה חודשים התגלו שקרים וסתירות בעדויות שלו והוא הורשע. ושוחרר כעבור שנה... ובחזרה לציור, ארטמיסיה נחשבת היום לא רק לאחת "האמהות" המכוננות של נשים אמניות, אלא לאחת מגדוליות אמני הבארוק בכלל, כשיכולותיה, בעיקר בייצוג נשים, רק הלכו והשתכללו.
ארטמיסיה ג'נטילסקי, שושנה והזקנים, 1610
עשור וחצי אחרי, ב-1625, צעיר הולנדי בן תשע-עשרה בשם רמברנט הארמנזון ואן ריין הציג את עצמו לעולם עם "הסקילה של סטפן הקדוש". בציור השמן (123 על 89 ס"מ) מתוארת הוצאתו להורג על ידי ההמון בירושלים של מי שנחשב המרטיר הנוצרי הראשון. כבר כאן ניתן לראות את ההתעניינות שתלך ותגבר של המאסטר הפלמי באור, עם חלוקה דרמטית, אלכסונית של הבד לחלק מואר ולחלק אפלולי. אגב, הדמות שראשה מציץ מאחורי סטפן היא דיוקן, ראשון, של רמברנט, שכידוע, בהמשך, יתמחה בדיוקנאות.
רמברנדט, הסקילה של סטפן הקדוש, 1625
הסיפור של "משפחת בליני" שצייר אדגר דגה מסכם את הקושי לקבוע מהי יצירה ראשונה. דגה היה בן 24 בשנת 1958, כשיצא, כנהוג בדורו, להשלים באיטליה את היכרותו עם המאסטרים הגדולים של האמנות. היי, לא היה אינטרנט... בדרכו חזרה לפריז התארח בפירנצה אצל דודתו לאורה ובעלה הברון ג'נארו בליני. שם הוא התחיל עם הציור המאד יומיומי הזה של חיי המשפחה, בחדר העבודה של האב. הוא החל לעבוד על דיוקן המשפחה עוד באיטליה, וכשחזר לפריז הוא כתב לדודה שהוא המשיך – לשון עבר – לעבוד על דיוקן המשפחה שלה, בעיקר מסקיצות שעשה כשהתארח בביתם. הזמן עבר. דגה חזר לבקר אצל הדודה והדוד, והמשיך לצייר סקיצות ורישומים. שוב בפריז, ומשם לניו אורלינס, והנה, הוא כבר מציג ציורים היסטוריים, סצנות עכשוויות ועוד. ואז, בסלון של 1867, תשע שנים אחרי שהתחיל לעבוד על הציור "ההוא", דגה מציג אותו בסלון של פריז. אז ציור ראשון? מה שבטוח שהיצירה האמביציוזית (200 על 253 ס"מ) יועדה לתצוגה. אף אחד לא מצייר משהו כל כך גדול "סתם". בכל מקרה הבלינים נמצאים היום במוזיאון ד'אורסיי בפריז, כאחת מאבני הדרך החשובות במעבר מריאליזם לאימפרסיוניזם.
אדגר דגה, משפחת בליני
באותה שנה, 1858, שבה החל דגה לעבוד על "משפחת בליני", קלוד מונה, אז צעיר בן 18 שכמה חודשים קודם לכן התייתם מאמו האהובה, עבר לגור עם דודתו בכפר. ידידו הצייר יוג'ין בודה הציע לו לטייל לאזור לה-האבר על מנת לצייר בטבע. מונה, שרק כמה שבועות קודם לכן החל להתנסות בצבעי שמן, צייר סצנה קטנה ליד פלג מים סמוך לכפר רולה. כן, גם המאסטר הגדול של אור וצבע מתחיל עם ריאליזם, אבל הכל כבר שם. החבצלות עוד יגיעו למים.
קלוד מונה. התנסות ראשונה בצבעי שמן
בשנת 1885 וינסנט ואן גוך בן ה-32 המשיך לצייר ולא להצליח להצליח. המשיך להשתגע ולהצליח בזה. המשיך להתעצבן על השכנים, על החונכים שלו, על הוריו, על העולם, ובעיקר על אחיו תאו. וינסנט גר בעיר נונן, וצייר קרוב ל-200 ציורי שמן, בעיקר של בתי איכרים, אורגים, ותפנימים. הכל היה קודר. מאד קודר וחום ומבאס. קרן האור היחידה היתה מכתב מאחיו תאו שאמר לו שיש איזה דילר שמתעניין בעבודות שלו, ואם יש לו משהו להראות. אז ואן גוך בחר את הטיפוסים הכי מכוערים באזור, והושיב אותם סביב שולחן, עם תאורה דלוחה, ירקרקה, ובאביב של אותה שנה שלח לתאו ולעולם את הציור הראשון לתצוגה: "אוכלי תפוחי האדמה". כמו התרסה, 'נראה אתכם אוכלים את זה'. קשה להאמין, אבל מכאן ועד מותו כחמש שנים מאוחר יותר, כל הציור, הסגנון, מנעד הצבעים, משיכות המכחול, הנושאים שלו – הכל ישתנה. חוץ מהשגעון. ואיזה שגעון מופלא, נורא, זה היה. בדיעבד כמובן זה אינו הציור הראשון של הגאון ההולנדי, אבל זה הראשון שהוא היה מוכן להראות לנו. אחרי מותו, כל מה שעשה לפני גם שווה זהב.
וינסנט ואן גוך, אוכלי תפוחי האדמה, הציור הראשון שהיה מוכן להראות
לפבלו פיקאסו הכל הלך יותר בקלות. מהתחלה. הוא צייר מגיל שלוש, גדל עם אבא צייר שמאד תמך-עד-דחף אותו, ובשנת 1889, בגיל שמונה צייר את הפיקדור. בגיל שמונה!. הוא עוד יחזור לזירת השוורים הרבה, פבלו. הוא עוד ישנה הרבה פעמים את סגנונו, פיקאסו. רבאק, בן שמונה!
פיקאסו צייר את ׳הפיקדור׳ כשהיה בן שמונה
הסיפור הרוסי של ואסילי קנדינסקי הכי הפוך. כשנרשם לאקדמיה לאמנות המכובדת במינכן בשנת 1896 היה בן 30. זקן במונחים של אמנות. הוא הושפע בעיקר מספיריטואליזם, מהאופרות של ואגנר, וציורי ערמות השחת של מונה. כעבור שנתיים, כשטייל ב"מחסן התבואה של אירופה", אוקראינה, צייר באודסה את סדרת הציורים הראשונה שלו, "אודסה. נמל". קשה להאמין אבל תוך פחות מעשור וחצי הוא יוביל את המהפכה האקספרסיוניסטית (הפרש הכחול) ומיד אחריה את הדרך לציור המופשט. התחיל מאוחר, ובכל הכח.
קנדינסקי. אודסה בנמל. התחלה מאוחרת
כשקנדינסקי התחיל לנוע לעבר ההפשטה, בשנת 1908, צעירה אמריקאית בת 19 בשם ג'ורג'יה או'קיף שלא הצליחה לממן את לימודי האמנות שלה בשיקאגו, עברה לניו יורק. היא נרשמה לתחרות מלגות עם הציור ״ארנב מת עם קערת נחושת״ בעקבות ציור של הצרפתי ז'אן בפטיסט שארדן מ-1739. היא זכתה. אחרי עוד כמה שנים קשות היא עלתה על דרך המלך. היא לא תצייר יותר ארנבות מתות, אבל אחת מהן תנחת שנים מאוחר יותר על ברכיו של יוזף בויס באחת מעבודות המיצג המכוננות.
מישהי מזהה? ג׳ורג׳יה אוקיף. ארנב מת עם קערת נחושת
את העבודה הראשונה שלו אין סיכוי שתזהו. אין בה שעונים נוזלים, סלעים שהופכים לפרצופים, אריות שהם ערוות. כפות ידיים רוחשות נמלים. מצניעות יתר הוא לא סבל, אבל גם לא חסר היה לו כשרון, ובגיל שש, ב-1910, הוא הראה שגם הוא יודע לעשות אימפרסיוניזם כשצייר ליד העיירה בה גדל את "נוף ליד פיגוארס". כמו שאמר בעצמו: "בגיל שש רציתי להיות טבח. בן שבע, נפוליאון". הוא נהיה סלבדור דאלי.
סלוודור דאלי. 1910
בטור הבא, על "הקצה השני", עבודות אחרונות.