זמן קריאה : 2:49 דקות
צייר מצייר צייר / יונתן הירשפלד
כשלייטון מצייר את המדונה של צ'ימבואה
כשלייטון מצייר את המדונה של צ'ימבואה
בסך הכל זה הרבה יותר נדיר בתולדות האמנות מכפי שהיינו חושבים, שציור מפורסם של צייר אחד, וחייו של הציור הזה כאובייקט, משמשים נושא לציור של צייר אחר. זה לא בלתי קיים, ומבלי לעשות מחקר מקיף עולים על דעתי רישומים שהיה מי שרשם את מיכלאנג'לו מצייר את הקפלה הסיסטינית, ציוריו של פנטן לטור את דיוקנאות דלקרואה, ציורו הגאוני של גוגן "ואן גוך מצייר את החמניות", "מבחן העין התמימה" של מארק טנסי ועוד כמה דוגמאות. אבל גם בין הדוגמאות הללו מהווה ציורו של הלורד פרדריק לייטון חריג מובהק.
המדונה של צ'ימבואה מובלת ברחובות פירנצה, 1855
לייטון לקח את הסיפור המופיע אצל וסארי, על אודות התהלוכה שליוותה את המדונה המהוללת של צ'ימבואה מהסטודיו שלו ברחובות פירנצה של המאה ה-13 אל כנסיית סנטה מריה נובלה, והפך את הציור של צ'ימבואה וחייו הפיזיים כאובייקט לנושא של עבודתו. זה אינו ציור היסטורי מבחינת הנושא מכיוון שהנושא הוא כה זניח וקטן (בהשוואה ל"שבועת ההוראטיים" או "נפוליון חוצה את האלפים" וכו'), זהו ציור על התקבלות. ובמידה מסוימת זהו ציור על ההתקבלות של הלורד לייטון עצמו שזו היתה עבודתו הגדולה הראשונה (אפרופו גדולה- אורכו של הציור: 5 מטרים). עד כדי כך, זהו ציור על התקבלות שהאובייקט, הציור עצמו, טפל להתקבלות.
למה אני מתכוון? ובכן, הנה מתברר שלייטון צייר את המדונה הלא נכונה. המדונה שהוא צייר כלל אינה של צ'ימבואה. הטעות התבהרה רק במאה ה-20- ובכל זאת משמעות הציור נשארה בעינה: צ'ימבואה צייר ציור גדול שתהילתו ועוצמתו היו כאלה שהוא לווה בתהלוכה עם הנכבדים והנחשבים של ימיו (דנטה וג'וטו נמצאים בציור, צ'ימבואה עוטה זר עלי דפנה), וההתקבלות הזו של הציור של צ'ימבואה היא סיפור על אודות מעמד האמן, על אודות הרנסאנס, על אודות הומניזם.
זהו ציור על חיי הציור מלידתו בסטודיו ועד מותו בכנסייה, המשול לחיי אדם ("הן מפשקות את הרגליים מעל הקבר ויולדות אותנו, האור מבליח לרגע, מהבהב, ואז בא שוב לילה" כותב בקט ב"מחכים לגודו"). המשול לחייו של לייטון עצמו.
לייטון מעולם לא נישא, ככל הנראה היה הומוסקסואל. כהוקרה על גדולתו האמנותית (שבינתיים נשכחה מלב) הוא קיבל תואר אצולה וברונות על שטח אדמה, מה שנרשם בספרי השיאים כברונות הקצרה אי פעם - משום שהוא מת כיממה אחרי קבלת התואר והברונות בוטלה באין יורשים. הבהוב של תהילה בתוך העולם תחת אור השמש ומיד חזרה לצלמוות הכנסייה והנצח.
מתי הציור חי? מתי אנחנו חיים?
בסך הכל החיים הם אכזבה. רוב הדברים מתגלים עם השנים כפחות ממה שציפינו. העבודה, האהבה, הזוגיות, המדינה, המנהיגים...ואולי זה כוחה של האמנות, שדווקא ממנה ציפינו להרבה פחות. אבל היא היתה חיים ועולם. ולו לרגע.
למה אני מתכוון? ובכן, הנה מתברר שלייטון צייר את המדונה הלא נכונה. המדונה שהוא צייר כלל אינה של צ'ימבואה. הטעות התבהרה רק במאה ה-20- ובכל זאת משמעות הציור נשארה בעינה: צ'ימבואה צייר ציור גדול שתהילתו ועוצמתו היו כאלה שהוא לווה בתהלוכה עם הנכבדים והנחשבים של ימיו (דנטה וג'וטו נמצאים בציור, צ'ימבואה עוטה זר עלי דפנה), וההתקבלות הזו של הציור של צ'ימבואה היא סיפור על אודות מעמד האמן, על אודות הרנסאנס, על אודות הומניזם.
זהו ציור על חיי הציור מלידתו בסטודיו ועד מותו בכנסייה, המשול לחיי אדם ("הן מפשקות את הרגליים מעל הקבר ויולדות אותנו, האור מבליח לרגע, מהבהב, ואז בא שוב לילה" כותב בקט ב"מחכים לגודו"). המשול לחייו של לייטון עצמו.
לייטון מעולם לא נישא, ככל הנראה היה הומוסקסואל. כהוקרה על גדולתו האמנותית (שבינתיים נשכחה מלב) הוא קיבל תואר אצולה וברונות על שטח אדמה, מה שנרשם בספרי השיאים כברונות הקצרה אי פעם - משום שהוא מת כיממה אחרי קבלת התואר והברונות בוטלה באין יורשים. הבהוב של תהילה בתוך העולם תחת אור השמש ומיד חזרה לצלמוות הכנסייה והנצח.
מתי הציור חי? מתי אנחנו חיים?
בסך הכל החיים הם אכזבה. רוב הדברים מתגלים עם השנים כפחות ממה שציפינו. העבודה, האהבה, הזוגיות, המדינה, המנהיגים...ואולי זה כוחה של האמנות, שדווקא ממנה ציפינו להרבה פחות. אבל היא היתה חיים ועולם. ולו לרגע.