ראיון עם מכשפה

ראיון עם מכשפה
 
ד״ר רוני הלפרן קוראת לנשים להפוך למכשפה מסוג חדש: שימוש מודע לעצמו מחויב ואחראי פמיניסטית, ששומר על הכוח של המכשפה תוך כדי פירוק ההגדרות הישנות והבעייתיות שלה.
 
מאת דנה גילרמן
 
״נשים בעלות כוחות על, שיש בכוחן להשפיע ולשנות את המציאות, מוצגות כמכשפות בתרבות״. כך טוענת ד״ר רוני הלפרן. את הטענה הזו היא מעגנת בסרטי דיסני וסרטי הנסיכות שהילדים שלנו – ובעיקר הבנות שלנו – גדלים עליהם. אמנם זוהי דרך אלגנטית ומורכבת יותר מאשר ציד המכשפות שהתנהל בעיקר במאות ה-17-15 ובכל זאת המסר נותר כשהיה: תהיי חלשה, תתפקדי כפי שיועד לך בתרבות הפטריארכלית, ותשתקי. ״התרבות לא יכלה לשאת את האפשרות שלאישה יש כוח להשפיע על המציאות״, מוסיפה הלפרן, שהרצאתה ב'בסיס' ב-20.2 תעסוק בדמות המכשפה כוונדר וומן. ״ולכן יש מקום מאוד מרכזי בתרבות שלנו למעשיות ולסיפורים שבהן מכשפות מייצגות כוח לא לגיטימי״.   

״חוקר ספרות בשם ג׳ק זייפס מצא, ששינויים תרבותיים לאורך השנים ניכרים בטקסטים. נשים שהוצגו כבעלות כוח עצום השייך לאיזו תרבות מטריארכלית נתפסות, החל מימי-הביניים, באותו הסיפור, כמכשפות שבדרך כלל עושות דברים רעים. למשל, הופכות את הנסיך לצפרדע או מקללות את הנסיכה. כוח-העל הזה שמיוחס למכשפה מקורו בתפיסה ילדית של הכוח שיש לאמא. כשאנחנו ילדים אמא שלנו נראית אחת שפשוט עושה הכול. יש משהו באופן שבו אנחנו חווים כוח אימהי בשלבים המאוד מוקדמים של הילדות שמזכיר את הכוח שמיוחס למכשפות, הוא רק עובר השחרה ושלילה״.
״דמותן של מכשפות בתוך מעשיות ילדים הוא לסמן את הכוח הזה כשלילי וכבעייתי. יש לזה חשיבות מאוד גדולה מפני שבדרך כלל סיפורי מעשיות שיש להן גיבורה במרכז, כמו שלגיה, סינדרלה, בת-הים הקטנה והיפהפייה הנרדמת, הם סיפורי חניכה. תהליך החניכה נעשה לא מול דמות הנסיך – שהוא שולי בסיפור – אלא מול דמות המכשפה, דמות של אישה בוגרת שמחזיקה כוח שנראה לך נורא ואיום. וכך את לומדת להיכנס למקום שלך בעולם כמי שמבקשת להסתייג מהכוח הזה כי את לא רוצה אותו בחזקתך. למכשפה בסיפורים האלה יש תפקיד מאוד חשוב: לסמן את מה שאישה צעירה צריכה לסלק מתוכה בדרך אל הסוף הטוב שמצופה על ידי הפטריארכיה”.
"הפטריארכיה רוצה אותך אחת שתלויה בחסדי הנסיך, אחת שנכנסת לפוזיציה של עדינה רכה תלותית נשענת ואוהבת. תחשבי למשל על דורותי בקוסם מארץ עוץ. הפרויקט שלה הוא להרוג מכשפות. הקוסם מארץ עוץ הוא בעצם מאחז עיניים. אין לו כוח באמת והוא מפחד מהמכשפות כי יש להן המון כוח. הוא מבטיח לדורותי שהוא ייקח אותה הביתה אם היא תהרוג את המכשפה הרעה מהמערב והיא הולכת לעשות את זה”.  
"זאת אומרת שסיפור החניכה של נערה צעירה – ממש כמו הדגם האדיפלי – חייב לעבור דרך רצח דמות האם הגדולה שלה. רק אז היא יכולה להיכנס לסדר שהוא הסדר של דמות האב. את המטלה שמוטלת על דורותי להרוג את המכשפות בדרכה אל הסוף הטוב אני קוראת כמסע שעניינו להרוג את אופציית המכשפה שבתוכך״.

כלומר רצח אם
״בדיוק. כל היחסים הקטלניים בין גיבורות למכשפות הם בעצם אחד הביצועים הדרמטיים של רצח אם, ורצח אם זה אחד התכסיסים המרכזיים של השיטה הפטריארכלית להמשיך ולשעתק את עצמה. זאת אומרת, נשים יילדו בנות שילמדו לראות את האמהות שלהן כאחראיות על כל המחדלים שלהן. הן ישנאו אותן, יינטשו אותן ויכפיפו את עצמן לסדר של-האב, להכרה בכוח האב".

במה זה שונה מרצח אב?
״זה תסריט שונה לחלוטין. רצח אב זה תיאור של היחס בין הבן לדמות האב. תמיד יש שם איזה סוג של הכרה בכוח ובסמכות של האב, והבן בונה את עצמו דרך ההתמודדות הזו. אבל היא תמיד כוללת את זה שאתה עומד בשני איסורים: האיסור על גילוי עריות, זאת אומרת חניכה טובה צריכה להגיד אני מפסיק לחשוק באמא שלי, והכרה בכוח האב בתור מקור הסמכות.
כשהבן רוצה לרצוח את אבא שלו, זה משום שהוא מכיר בכוח ובמשמעות שלו בעולם. הוא רוצה לבדל את עצמו ממנו אבל הוא שומר על המשכיות. הבת מוחקת את האם. היא לא מכירה בערך ובמשמעות של גוף האם. הוא מסומן כגוף חסר, כגוף פגום, אין לו פין. פרויד הכניס את זה לנוסחה נהדרת, שחקוקה בגוף, שמסבירה למה בת צריכה לרצוח את אמא שלה. המעשה הזה אומר ׳אני מזהה שאימא שלי היא נטולת ערך. לגוף שלה אין ערך תרבותי, היא לא מסמנת משהו בעולם ומשום כך אני פורשת ממנה׳״.

אבל מכשפה היא לא נטולת ערך. להיפך, היא מהווה סכנה
״המכשפה היא וריאציה מאוד ספציפית על הדבר הזה. המכשפה היא תמיד זו שלא מקבלת את זה שהיא צריכה להיעלם מהזירה. למשל, בגרסת דיסני לבת הים הקטנה אורסולה המכשפה נמצאת בצד באיזה מרחב ביצות – דבר שלא קיים באגדה של אנדרסן – והיא אומרת ׳פעם שגרתי בארמון הכל היה נראה אחרת׳. זאת אומרת שפעם היא היתה במקום שלה והיא גורשה, שזה התסריט שפרויד כותב לכל אמא. ברגע שהבת מגיעה לאיזה גיל היא צריכה פשוט לגרש אותה. מכשפות הן כאלה שמסרבות לקבל את הגורל שנכתב להן בתסריט שאומר עד רגע מסוים את האמא, את יולדת, עד לפני שתי דקות היית האובייקט המיני שאפשר לך להיכנס לתוך הסדר וברגע מסוים אנחנו אומרים לך תזוזי כי אנחנו בתרבות פדופילית שהנערה הצעירה במרכז והיא הדבר הבא שצריך להניע את הסדר. מה שהופך אותן למכשפות זה לא סתם כוח נשי לא לגיטימי אלא סירוב להתפנות. אזור מובהק של התנגדות לתסריט שהתרבות כותבת לך״.
״תחשבי על הגיבורות בסרטי דיסני. הן קטנות, ענוגות וחמודות כאלה. לצידן יש מעין דמויות אם תומכות שנראות כסופגניות עגלגלות וחמודות. הן עוזרות לגיבורה להגיע למקום שהנרטיב כותב לה. מהצד השני יש לך את המכשפות שמבחינת גילן הן בגיל שצריכות להיות האמהות, 40 פלוס כזה. הן לא סופגניות חמודות. הן מאוד פאם פאטליות,  ציפורניים ארוכות, שיער שחור, ליפסיטק אדום. הן יפות וחזקות. הן לא אומרות ׳עכשיו גיל הבלות אני הולכת׳ או ׳עכשיו אני אטפל בילדים׳. הן אומרות סליחה, גם אני יפה, גם אני סקסית. סוג של סקסיות מלא כוח כמו בפילם נואר – האישה היפה שהיא קטלנית. אישה שהיא יפה אבל משתמשת ביופי שלה בדרכים לא ראויות, לא מוסריות, לצרכיה. היא תסובב אותך בכחש, היא תוביל אותך למותך”.

"דיסני מחליטים לעשות את המכשפות שלהן בשפה הוויזואלית של הפאם פאטאל ולהציג אותן בתור האישה הבוגרת שהיא עדיין יפה אבל לא ברור למה היא לא מכפיפה את המיניות שלה לערכים של משפחה ושל סדר חברתי. להיפך. תחשבי על גלן קלוז ב-׳101 כלבים וגנבים׳. קודם כל ברור שהליהוק שלה כבר כולל בזכרון שלנו את הארנב שהיא בישלה בסרט ׳חיזור גורלי׳. את רק רואה אותה, והלב מתחיל לדפוק. היא עוצבה בתור מי שמאיימת על הסדר של המשפחה. הסרט מתחיל בכך שהיא מגיעה למשרדים שלה במעין רולס רויס שחורה. עוד לפני שרואים אותה היא מוציאה רגל ופומית ארוכה ומאפרת על הרגל של המשרת שפותח לה את הדלת, שזה בדיוק העניין. הן כאילו רודות בגברים שלהן. הן מאפרות עליהן, וכל מה שהיא אוהבת זה בעצם ללבוש בגדים שעשויים מפרוות של גורים קטנים. עכשיו תחשבי על הפטיש הזה של הפרווה, שכבר פרויד מסמן אותו כפטיש שקשור לאיבר מין נשי. בגרסה המצוירת כשהיא מגיעה לחברה שלה ואומרת אני רוצה להכין פרווה מהגורים של הכלבים, שני הכלבים ממש נרעשים שהיא רוצה לקחת את הגורים שלהם ולעשות מהם פרוות. גם החברה שלה תיכף עומדת להיכנס להריון ועומדת להפוך את המיניות שלה למשהו שמשרת ערכים של אמהות ומשפחה, והיא רוצה להפוך את המיניות – שהפרווה היא הסימן שלה – למשהו שמשרת מיניות מוחצנת, מאוד שמחה בעצמה, ולא ערכים מסורתיים״.

אז בעצם את אומרת שמי שכתב את התסריט הזה מודע לכל מערכת ההקשרים הזו?
״אנחנו ספוגים באלפי טקסטים תרבותיים. כשמישהו כותב את הטקסט הזה הוא לא חייב להיות מודע לו. הוא מודע לזה שהוא רוצה להפוך את הדמות הנשית הזו לדמות שאנחנו לא סתם רוצים לשנוא אותה אלא רוצים לחסל אותה. לשים דמות של אישה עם האפיונים האלה זה סוג של לגיטימציה לרצות להשמיד אותה״.

מאיפה זה נוצר?
״אני לא יודעת להגיד מה הרגע שבו זה צמח. הפטריארכיה ארוכת שנים. קשה מאוד לשחזר אפשרויות שהן מחוץ לדבר הזה. הסדר תמיד היה מבוסס על שליטה גברית ועל הבחנה בין גברים ונשים. הסדר מאורגן באופן כזה שהוא נראה לך הגיוני שאנחנו מבחינים בין גברים ובין נשים כשני הבדידים המרכזיים של האנושות. היחסים האלה הם יחסים בינאריים שמאורגנים בגוף. הגוף הנשי נתפס באופן מסוים והגוף הגברי נתפס באופן מסוים והם נתפסים גם כניגודים וגם כמשלימים. איפה הם נתפסים כניגודים? במקום שבו כביכול היכולת של הגוף הנשי להתרומם מעל הפונקציות הגופניות שלו נמוכות יותר מאשר הגוף הגברי שהוא יותר סגור, פחות דולף, פחות נתון לשינויים חודשיים. מהרגע שכוננו את התפיסה הזו, שהגוף הגברי יותר כשיר לפרויקט של התרבות, שמרו על האישה בתוך הפונקציות הגופניות שלה והייחודיות שלה – כאובייקט מיני ואמהי״.

ומה עם אופציית המרידה?
כששחורים משועבדים ללבנים ההבחנה בין הכוח הלבן להיעדר הכוח של השחור היא ברורה. אצל נשים זה נורא מסובך כי את ישנה עם האויב. את סופגת את כוחו. הכוח הזה מאוד מנומק ומאורגן בתרבות. הכוח הזה אומר מה את צריכה לעשות ולהיות אבל הוא גם מצ׳פר אותך. הוא אומר לך אשת חייל מי ימצא, והוא תופר לך את כל הזהות סביב המגבלות. אם את מורדת את משלמת מחיר כבד כי את יוצאת המשוגעת והמוזרה והכוח הגברי מופעל עליך. מצד שני הוא הבעל שלך והוא הילד שלך. זאת אומרת במה את יכולה למרוד? הוא לא האדון שלך. זה לא שאת אומרת אני אשים רעל בקדרה שאני מכינה לאדון הלבן שלי. למי תשימי רעל? במי תמרדי? ואת כאילו רוצה להיבנות מהמעט כוח שהסדר הזה תמיד יעניק לך. הוא תמיד ייקח ממך אפשרויות אבל גם יגיד איזה יפה את, אני לא יכול לחיות בלעדייך. האהוב ישים אותך על כן וישיר אודה ליופייך. הוא יגיד ׳בלעדייך אני חצי בנאדם, בלעדייך אני בעצם כלום׳. כמובן שזה לא ממש נכון. את בעצם חומר הגלם של השירה שלו כי ׳אחרי הכל את שיר, לא עוד בשר ודם׳. זאת אומרת אני מחסלת את הגופניות שלך והיא מומרת להיות שיר שהוא ביטוי לאופן שבו הגוף שלי השתלט על התשוקה שלו לגוף שלך. אבל משלמה ארצי ועד מיטב הזמר המזרחי, יש הבדל בין מה שאנחנו אומרים ואיך שאנחנו חיים. אייל גולן יכול להגיד ׳את הכי יפה בעולם, מלכת היופי שלי׳ בלה בלה בלה, ולהריץ את הפותמוביל בלי הפסקה״.  

זה למשל משהו שאני לא מבינה. איך הוא מצליח לשמור על הבחנה בין הבנות האלו לבת שלו למשל?
״לגברים מבטיחים שהם יזכו לכוח מעצם פועלם ותנועתם בעולם והנשים עבורם הם חלק מהגילום של הכוח. אם תהיה לצידי אישה צעירה ויפה היא מסמנת את ההצלחה שלי בחיים. כמו שאני עונד שעון רולקס או נוסע במכונית יוקרתית. האישה הצעירה היא כמו איזה אביזר שמסמן את זה שאני בנאדם נורא מוצלח. כך גם שפע המעריצות שמגיעות ומתחלפות חדשות לבקרים. אפשר דרכן לתרגם את ההצלחה.
המחלקה שאני גם אבא היא מחלקה מסדר אחר. הדרישה שלי מהבת שלי שתתנהג לפי קוד מוסרי אחרת לחלוטין כי גם היא מגלמת את הסטאטוס שלי כגבר ולכן היא דווקא נדרשת לאיזה סוג של ריסון פנימי. לכן אין קשר בין הנשים האלה שאיתם אני חוגג את הכוח שיש לי כי במבנה העומק זו תרבות פדופילית. את יכולה להגיד שאם התשוקה של גבר לגלם את הכוח שלו בתרבות זה לשכב עם נשים שהן קרובות בגיל לבתו, אז מה זה אומר לנו על הערכים שמארגנים את התרבות שלנו?״

״הדור הישן שאותו מייצג אייל גולן לא אומר ׳אני רוצה אישה שהיא אמנית כמוני בעלת כוח תרבותי כמוני וזה הדבר שמעורר את תשוקתי׳. התשוקה שלו מכוונת למישהי שהיא צעירה בתחילת הדרך, שתבנה את המעמד שלה כדוגמנית דרך השיוך אליו, והיא נושאת אליו עיניים והיא עוזרת לו תדמיתית להחליק את המקומות הבעייתיים באמצעות זה שהיא נותנת לו דימוי של אדם זוגי שמחויב למשפחה. אז זו היתה רוסלנה ועכשיו החדשה, והוא כל פעם מחליף את הצעירה כי כל פעם הן מתבגרות. אז השאלה היא מה המודל שמארגן את התשוקה של הגבר שנמצא בעמדה שהוא יכול לבחור כל מה שהוא היה רוצה.
בסוף היום כשהגבר החתיך, המקועקע והזמר הלאומי, רוצה לבחור את בת-זוגו, התשוקה שלו לא הולכת לנשים עם הישגים שמזכירים את ההישגים שלו. היא לא נולדת מהמקום של הדמיון. אצל הצעירים את רואה שינוי. למשל, נועה קירל ומרגי. יש בזה משהו נורא מגניב בזוגיות הזו של שני סטארים מטורפים״.

יש עוד דוגמאות. למשל נינט ויוסי
אני אוהבת את הדוגמה הזו כי היא בדיוק הפוכה – זה המקום הזה של אישה צעירה מאוד מצליחה שמתחילה בתבנית של קירל ומרגי – יחסי כוח של שני כוכבים. והרגע הזה שנולדת החלטה שהיא הולכת עם מישהו פחות ידוע ממנה, ממש אחר, כי הם עושים איזו עבודה מוסיקלית משותפת שמרגשת אותה, התרגשות של אהבה ושל רומנטיקה שלא נולדת מסמלי סטאטוס אלא ממקום של עבודה משותפת ויצירה משותפת. זה דבר מגניב כשאת מבינה את הכוח שלך ומשתמשת בו לא כדי לשכפל את המקום הישן שלך כסינדרלה, הרי נינט נולדה כסינדרלה. את מצפה שהיא תפרע את הכרטיס הזה גם ביחסי זוגיות. ולא. כשהיא הולכת לזוגיות שלה היא עובדת אחרת מסינדרלה. היא החזקה והיא בוחרת פרטנר שמאוד מפרה אותה. זה דבר מקסים. אני מחכה מנשים שיש להן כוח שישתמשו בו בצורה שממציאה מחדש את האפשרויות האלה״.   

״אני רוצה לחזור למסך הקולנוע שמסמן איזו תזוזה באקלים התרבותי, ובגלל זה החלטתי שאני מדברת בהרצאה ב׳בסיס׳ על הסרט ׳מליפיסנט׳ עם אנגלינה ג׳ולי, שכותב מחדש את דמותה של המכשפה הרעה מסינדרלה. כמו שאנחנו אומרות בפמיניסטית מ-History ל-Herstory. בסרט היא לא מייצגת את הסימן הצרוף של הרוע שפועל בעולם ומחבל בנרטיב של הגיבורה אלא היא אישה צעירה, שהסרט עוקב אחריה מילדות ומראה את הסיפור שלה עם האבא של הילדה. את סיפור הבגידה שלו בה, שמסביר את המוטיבציה שלה לבוא ולהטיל את הקללה. העלילה הזו מזמינה להבין מחדש את הסיפור. להתחבר לכוח, לחבק אותו. זו דרמה מסוג חדש ואני רואה את זה ביותר מסרט אחד. זה מראה על שינוי בתרבות הנוכחית״.
״צריך להבין שזה לא מספיק לזכות במקומות גבוהים בתוך הסדר, להיות נשים בכנסת, להיות נשים בתפקידים בכירים, להיות אמניות גדולות וכו׳. את צריכה לשנות בשפה. להשתמש בכוח שיוחס לדמות האישה הרעה, שהוגדר כישן ואסור, כדבר חיובי. להכניס  את ה׳מכשפות׳ לתוך מחזור הדם של הדימויים שלנו, ולשחרר אותן מהגינוי. אני יכולה להיות אישה נהדרת גם אם לא התחתנתי, לא ילדתי ילדים, לא הקמתי משפחה הטרו נורמטיבית ולא מתקיימת מתוך איזו עמדה של חנופה לגברים. האם אני יכולה להשתחרר מזה? האם אני יכולה לתרגל כוח באופנים חדשים ואחרים? זו כרגע השאלה שצריכה לנהל את האופן שבו נשים חושבות על היחס שלהם לכוח מבלי שהכוח הזה ייחשב בעיניהן כשלילי. הדמויות האלה של המכשפות בכל מיני וריאציות וגרסאות זו ההתחלה״.

שרה היא מכשפה?
״היא לא מכשפה באופן שבו אני רוצה לקרוא לנשים מכשפות. לא. הנה אני רוצה לגאול את האופן שבו תרבות עושה השחרה ושלילה של מושג של כוח נשי אבל אני לא מחבבת ואין לי שום רצון להגן על כוח נשי שמושג בדרכים לא נכונות ושמתרגלים אותו באופן לא הגון ולא הולם. אם נשים כמו גברים משתמשים בכוח כדי לרמוס וכדי לבזות אנשים אחרים כדי להעמיק בכלל מבנה שמבוסס על יחסי כוח אסימטריים באופן לא ראוי אין לי שום ענין להגן על הדבר הזה.
כמו שמירי רגב משתמשת בשיח המיעוטים כדי לחזור ולשחזר מזרחיות בגרסה המהותנית והמצומצמת שלה. להגן על תרבות מזרחית מבחינתה זה להגן על אייל גולן ועל תשעים אלף שקל לשני שירים שלו. אם כך את חושבת שאת מגנה על התרבות המזרחית ואם תרבות מזרחית בעיניך זה כפיים ולא צ׳כוב אז את משתמשת בכוח שלך כשרת התרבות לשמור על ההגדרה שלי כמזרחית חסרת תרבות. לא מספיק לי שאישה תחזיק בכוח. זה לא הופך אותה למכשפה מסוג חדש שאני מחבקת: שימוש מודע לעצמו מחויב ואחראי-פמיניסטית, ששומר על הכוח של המכשפה תוך כדי פירוק ההגדרות הישנות והבעייתיות שלה״.