זמן קריאה : 2:21 דקות
רגע החסד של אנטואנט / יונתן הירשפלד
אפילו מלכים ואפיפיורים חשו מאוימים מפני הציירים שמנציחים את דימויים על הבד
אפילו מלכים ואפיפיורים חשו מאוימים מפני הציירים שמנציחים את דימויים על הבד
אין פְּשַט בציור הזה. כל אלמנט, כל תנוחה כל מבע אמנותי הוא חץ לדְרַש. אלקסיס ז'וזף פרגינון (1806-1882), צייר די נשכח בימינו, שהיה צרפתי שעשה כמה שנים בסנט פטרבורג, נסמך על אנקדוטה המופיעה בזיכרונותיה של הציירת הצרפתייה אליזבת ויז'ה לברן שפורסמו ב-1837. לברן מספרת שם על ארוע שבו היתה חולה ולא הגיעה לפגישת "ישיבה" עם המלכה, וכשמיהרה למחרת לוורסאי היתה צפויה לנזיפות ולדחייה של "ישיבה" נוספת של המלכה מולה. אבל אנטואנט מופיעה בזיכרונותיה של לברן כמלכה אדיבה וסימפטית שביטלה את תוכניותיה בשביל לשבת מול הציירת, ידידתה. בהתרגשותה, ואולי בשל שאריות חולי מהלילה הקודם שמטה לברן את מכחוליה על הרצפה, ואז, היא מספרת, כרעה המלכה ואספה עבורה את המכחולים.
סיפור זה, באופן מפתיע, הוא העתק מדויק של אנקדוטה שמביא קרלו רידולפי, הביוגרף המאוחר של טיציאן. מעשה שב-1548 בביקורו באוגסבורג ניגש לצייר את דיוקנו של קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, אז שמט המאסטר הגדול את מכחוליו (עדות אולי לחולשה בעקבות קשיי המסע?) והקיסר ירום הודו-התכופף ואסף את מכחוליו. האנקדוטה הזו היתה ביטוי סופי ומוחלט לשינוי מעמד האמן ברנסנס. היא היתה מקור ליצירות רבות (בהן ציורו של פייר נולאסק ברגרט מ-1808, ותחריט של פלאורי מ-1843). האנקדוטה הזו שיקפה גם חרדה סמויה מפני האמנים בעידן שבו היה להם מונופול מוחלט על יצירת דימויים של הניצבים מולם. המלכים והאצולה מצאו את עצמם במצב שבו הדימוי שלהם, זה שיופץ, זה שיחייה אחריהם, זה שמהווה במובנים רבים ועמוקים את לב כוחם - הרי שהמלך, ללא הכתר והבגדים והפאר, ללא הדימוי, הוא דוד שמנמן וקירח כמו כל אזרח- אז מי שאחראי על דימוי שלהם הוא הטיפוס החדש והשערורייתי של האמן.
הביטוי המובהק ביותר של החרדה הזאת עולה מדיוקנו של האפיפיור אינוצ'נטו העשירי שצייר ולסקז ובו נראה האפיפיור אחוז אימה – מפני מבטו ומכחולו של הצייר.
כל זה נמצא במובן-מאליו של הציור הזה. אבל עוד לפני שיספיקו הצופים לאסוף את נשימתם מהמתקפה הזאת של מדרשים, מכה בהם הקומפוזיציה הלקוחה, גם היא, ישר מטיציאן, מציור מפורסם למדי שלו: "Noli me tangere" או "אל תגעי בי" - תאור המפגש בין ישו למגדלנה כשהיא על הרצפה מושיטה לעברו יד (כמו אנטואנט בציור שלפנינו) וישו נסוג ומודיע לה, שכרגע הוא קם מהקבר (כמו לברן, שכרגע קמה ממחלה) ומרוב קדושה אין לגעת בו. פרגינון עושה עוד מעשה מוזר: כדי לחבר בין שתי הסצנות הוא מלביש את ויז'ה לברן בשמלה כמעט תאומה לזו של המגדלנה בציורו של טיציאן.
זה ציור תובעני למדי. הוא אינו פונה למי שלא מכיר את אנטואנט, ההיסטוריה שלה, ומי שלא מכיר את ויז'ה לברן וחשיבותה, את רודולפי, טיציאן ו"אל תגעי בי".
למעשה הציור הזה הוא עוד פרק בספר ההולך ונכתב בדברי ימי הציור על אודות היחסים עם הכוח. הנה המלכה המושמצת ביותר במאה ה 18, מלכת ה "אם אין לחם תאכלו עוגות" - שלואי דוד רשם ברגע חרפתה מובלת לגליוטינה - מתגלה כמגדלנה החוזרת בתשובה אל מול הציירת: ישו שקמה מן המתים.
ועוד זאת יש לזכור: היה זה הדימוי שהביא למותו של לואי ה 16, בעלה של אנטואנט, כאשר במעבר הגבול, בעודו נס על נפשו, מחופש לאיכר, ניסה לשחד חיל במטבע. והחיל זיהה שאלו פני המשחד המופיעים על המטבע שהושט לו. כמו קרני האיל שהיו סימן לכוחו והפכו לסיבת מפלתו כשראשו הכרות תלוי על מגן מעל אח מבוערת.
סיפור זה, באופן מפתיע, הוא העתק מדויק של אנקדוטה שמביא קרלו רידולפי, הביוגרף המאוחר של טיציאן. מעשה שב-1548 בביקורו באוגסבורג ניגש לצייר את דיוקנו של קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, אז שמט המאסטר הגדול את מכחוליו (עדות אולי לחולשה בעקבות קשיי המסע?) והקיסר ירום הודו-התכופף ואסף את מכחוליו. האנקדוטה הזו היתה ביטוי סופי ומוחלט לשינוי מעמד האמן ברנסנס. היא היתה מקור ליצירות רבות (בהן ציורו של פייר נולאסק ברגרט מ-1808, ותחריט של פלאורי מ-1843). האנקדוטה הזו שיקפה גם חרדה סמויה מפני האמנים בעידן שבו היה להם מונופול מוחלט על יצירת דימויים של הניצבים מולם. המלכים והאצולה מצאו את עצמם במצב שבו הדימוי שלהם, זה שיופץ, זה שיחייה אחריהם, זה שמהווה במובנים רבים ועמוקים את לב כוחם - הרי שהמלך, ללא הכתר והבגדים והפאר, ללא הדימוי, הוא דוד שמנמן וקירח כמו כל אזרח- אז מי שאחראי על דימוי שלהם הוא הטיפוס החדש והשערורייתי של האמן.
הביטוי המובהק ביותר של החרדה הזאת עולה מדיוקנו של האפיפיור אינוצ'נטו העשירי שצייר ולסקז ובו נראה האפיפיור אחוז אימה – מפני מבטו ומכחולו של הצייר.
כל זה נמצא במובן-מאליו של הציור הזה. אבל עוד לפני שיספיקו הצופים לאסוף את נשימתם מהמתקפה הזאת של מדרשים, מכה בהם הקומפוזיציה הלקוחה, גם היא, ישר מטיציאן, מציור מפורסם למדי שלו: "Noli me tangere" או "אל תגעי בי" - תאור המפגש בין ישו למגדלנה כשהיא על הרצפה מושיטה לעברו יד (כמו אנטואנט בציור שלפנינו) וישו נסוג ומודיע לה, שכרגע הוא קם מהקבר (כמו לברן, שכרגע קמה ממחלה) ומרוב קדושה אין לגעת בו. פרגינון עושה עוד מעשה מוזר: כדי לחבר בין שתי הסצנות הוא מלביש את ויז'ה לברן בשמלה כמעט תאומה לזו של המגדלנה בציורו של טיציאן.
זה ציור תובעני למדי. הוא אינו פונה למי שלא מכיר את אנטואנט, ההיסטוריה שלה, ומי שלא מכיר את ויז'ה לברן וחשיבותה, את רודולפי, טיציאן ו"אל תגעי בי".
למעשה הציור הזה הוא עוד פרק בספר ההולך ונכתב בדברי ימי הציור על אודות היחסים עם הכוח. הנה המלכה המושמצת ביותר במאה ה 18, מלכת ה "אם אין לחם תאכלו עוגות" - שלואי דוד רשם ברגע חרפתה מובלת לגליוטינה - מתגלה כמגדלנה החוזרת בתשובה אל מול הציירת: ישו שקמה מן המתים.
ועוד זאת יש לזכור: היה זה הדימוי שהביא למותו של לואי ה 16, בעלה של אנטואנט, כאשר במעבר הגבול, בעודו נס על נפשו, מחופש לאיכר, ניסה לשחד חיל במטבע. והחיל זיהה שאלו פני המשחד המופיעים על המטבע שהושט לו. כמו קרני האיל שהיו סימן לכוחו והפכו לסיבת מפלתו כשראשו הכרות תלוי על מגן מעל אח מבוערת.
