זמן קריאה : 5:32 דקות
רואים את הקולות
עבודות סאונד רבות תופסות יותר ויותר מקום בתערוכות במוזיאונים ובמסגרות של אמנות פלסטית. מעניין לגלות שהכלי העיקרי שעליו פורטות היצירות מורכב מנימי הזיכרון
חגית פלג רותם
פעימות הלב הן אחד מחומרי הגלם החשובים בעבודותיו של כריסטיאן בולטנסקי, שתערוכתו "ימי חיים" מוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל. בשנת 2008 יסד בולטנסקי את "ארכיון פעימות לב", יצירה מתמשכת שתיאורטית עשויה להכיל את פעימות ליבם של כל בני האדם. בכל מקום שבו הוא מציג ברחבי העולם הוא אוסף פעימות לב של אנשים, ומשגר את ההקלטות לארכיון השמור באוסף האמנות באי טשימה ביפן. אחד המופעים הדרמטיים של פעימות הלב היה בתערוכת הענק שהציג בגראנד פאלה בפריז במסגרת המונומנטה בשנת 2010. שם שובצו רמקולים בין חלקות של בגדים נטושים, שנראו כשרידים מגיא הריגה, חלק מתמונת הזכרון הקולקטיבי של השואה – מוטיב חשוב בעבודותיו.
עבודות סאונד רבות תופסות יותר ויותר מקום בתערוכות במוזיאונים ובמסגרות של אמנות פלסטית. מעניין לגלות שהכלי העיקרי שעליו פורטות היצירות מורכב מנימי הזיכרון
חגית פלג רותם
פעימות הלב הן אחד מחומרי הגלם החשובים בעבודותיו של כריסטיאן בולטנסקי, שתערוכתו "ימי חיים" מוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל. בשנת 2008 יסד בולטנסקי את "ארכיון פעימות לב", יצירה מתמשכת שתיאורטית עשויה להכיל את פעימות ליבם של כל בני האדם. בכל מקום שבו הוא מציג ברחבי העולם הוא אוסף פעימות לב של אנשים, ומשגר את ההקלטות לארכיון השמור באוסף האמנות באי טשימה ביפן. אחד המופעים הדרמטיים של פעימות הלב היה בתערוכת הענק שהציג בגראנד פאלה בפריז במסגרת המונומנטה בשנת 2010. שם שובצו רמקולים בין חלקות של בגדים נטושים, שנראו כשרידים מגיא הריגה, חלק מתמונת הזכרון הקולקטיבי של השואה – מוטיב חשוב בעבודותיו.
מתוך תערוכתו של כריסטיאן בולטנסקי ״ימי חיים״, מוזיאון לארשי
במוזיאון ישראל מוצג "הלב" כחדר שבו לוחות זכוכית, מעין מראות שחורות או חלונות אפלים משובצים בקירות. נורה מהבהבת בקצב הלב, כבה ונדלקת. צליל הפעימות נשמע עוד לפני הכניסה לחדר וגם לאחר עזיבתו, כך שהוא הופך לפסקול המשתלב בתערוכה. ברבות מעבודותיו בולטנסקי עוסק במוות ובסופיות הידועה מראש של החיים. דווקא פעימות הלב הן סוג של אישור חי ומתמיד לחיים השורה על התערוכה, מערסל את הצופה – כמו עובר השומע את פעימות ליבה של האם מבעד למסך מי השפיר.
השימוש בסאונד בעבודות אמנות אינו חדש, אבל נראה שיותר ויותר אמנים זונחים את החלק הוויזואלי שנלווה בדרך כלל לעבודות ומשאירים את הבמה לסאונד, אותו מימד חמקני, בר חלוף. בתערוכה "פחדתי להירדם עוד" המוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב, האמנית תמר הרפז והמלחין אסף חזן מכניסים את הצופים לתוך "חלל תהודה", שבו אובייקטים פיסוליים, חפצים ביתיים יומיומיים וכבלי חשמל, מהדהדים צלילים, חלקם מכוונים וחלקם תולדה של ההתרחשות והתנועה בחדר. רמקולים זעירים, מגברים, אמצעי האזנה כמו סטטוסקופ רפואי ומנגנונים שונים – גלויים ונסתרים - מייצרים תנועה וצלילים מכניים ודיגיטליים המוכפלים, מהדהדים, מפתיעים ולעתים מרתיעים.
השימוש בסאונד בעבודות אמנות אינו חדש, אבל נראה שיותר ויותר אמנים זונחים את החלק הוויזואלי שנלווה בדרך כלל לעבודות ומשאירים את הבמה לסאונד, אותו מימד חמקני, בר חלוף. בתערוכה "פחדתי להירדם עוד" המוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב, האמנית תמר הרפז והמלחין אסף חזן מכניסים את הצופים לתוך "חלל תהודה", שבו אובייקטים פיסוליים, חפצים ביתיים יומיומיים וכבלי חשמל, מהדהדים צלילים, חלקם מכוונים וחלקם תולדה של ההתרחשות והתנועה בחדר. רמקולים זעירים, מגברים, אמצעי האזנה כמו סטטוסקופ רפואי ומנגנונים שונים – גלויים ונסתרים - מייצרים תנועה וצלילים מכניים ודיגיטליים המוכפלים, מהדהדים, מפתיעים ולעתים מרתיעים.
תמר הרפז ואסף חזן מתוך התערוכה "פחדתי להירדם עוד". צילום: אלעד שריג
הסאונד עובד בתערוכה יחד עם המראה הכללי. עצם הנוכחות של החומרים באולם תערוכות במוזיאון מעניק להם מסגרת מוצהרת של עבודת אמנות. אולם ממש כפי שניתן לראות בהם פיסול – אקראי, צף בחלל, רדי מייד מטופל ומשובש, או אסמבלז' של חפצים – המראה יכול באותה מידה להיות כאוס של חדר שננטש, שנמצא בשלבי פירוק.
האוצרת ענת דנון סיון מסבירה כי התחושות בחלל נוצרות כאשר גלי הקול פוגעים באובייקט וגורמים לו לנוע ברטט בלתי נראה לעין. החוטים, המוליכים את גלי הקול והחשמל בתערוכה, נשארים חשופים ויוצרים רשת מסועפת המקבילה בין תהליכי עיבוד מידע לתהליכי היזכרות. שם התערוכה - "פחדתי להתעורר עוד" - לקוח מדבריו של המשורר אבות ישורון על תהליכי היזכרות בעברו המודחק.
האוצרת ענת דנון סיון מסבירה כי התחושות בחלל נוצרות כאשר גלי הקול פוגעים באובייקט וגורמים לו לנוע ברטט בלתי נראה לעין. החוטים, המוליכים את גלי הקול והחשמל בתערוכה, נשארים חשופים ויוצרים רשת מסועפת המקבילה בין תהליכי עיבוד מידע לתהליכי היזכרות. שם התערוכה - "פחדתי להתעורר עוד" - לקוח מדבריו של המשורר אבות ישורון על תהליכי היזכרות בעברו המודחק.
תמר הרפז ואסף חזן מתוך התערוכה "פחדתי להירדם עוד". צילום: אלעד שריג
לסאונד, כמו לריח, יש תכונות שתלטניות: סאונד – אם הוא נוכח – אי אפשר להימנע ממנו. לאנשים שונים יש רגישויות שונות לצלילים ולתדרים, לעוצמת ההגברה, לצלילות ולאיכות הקול. אמנים העושים שימוש משמעותי בסאונד למעשה בונים על הבנות משותפות ועל תגובות בלתי מודעות, לפחות בחלקן.
גיא גולדשטיין מגיע לאמנות מעולם המוזיקה. בתערוכה שהציג בשנה שעברה במוזיאון הרצליה הציב 20 כסאות בית ספר שפורקו והורכבו מחדש באופן שונה, שעל כל אחד מהם הניח מכשיר רדיו שונה. ביחד הם ניגנו יצירה של המלחין הגרמני ריכארד ואגנר, שבה כל כיסא מנגן כלי נפרד ביצירה. גולדשטיין קודד את היצירה בתרגום לסימונים של תיבת נגינה, שמוקרנים על קירות החלל. בתערוכה האחרונה שלו, במוזיאון פתח תקווה, הציג תסכית רדיו של מחזה של בקט.
גיא גולדשטיין מגיע לאמנות מעולם המוזיקה. בתערוכה שהציג בשנה שעברה במוזיאון הרצליה הציב 20 כסאות בית ספר שפורקו והורכבו מחדש באופן שונה, שעל כל אחד מהם הניח מכשיר רדיו שונה. ביחד הם ניגנו יצירה של המלחין הגרמני ריכארד ואגנר, שבה כל כיסא מנגן כלי נפרד ביצירה. גולדשטיין קודד את היצירה בתרגום לסימונים של תיבת נגינה, שמוקרנים על קירות החלל. בתערוכה האחרונה שלו, במוזיאון פתח תקווה, הציג תסכית רדיו של מחזה של בקט.
גיא גולדשטיין, החופשי במחשבותיו, צילום: טל ניסים
"אצל גיא יש דגש רב על קונפליקטים, והם באים לידי ביטוי במה שיש ובמה שאין" אומרת האוצרת דרורית גור אריה: "השעונים משתבשים, הקונפליקט בין מוזיקה לטקסט נוכח בתסכית. וגם בין תיאטרון להיעדר – הקהל יושב למעשה תקוע מול קיר. הוא לוקח ומשבש את הוראות הבימוי של בקט – ופתאום דווקא כשהמוזיקה בשיא הפורטה מופיעה המילה: 'שקט'. עבודה אחרת שהציג בתערוכה, הפיאנו רול – הוראות נגינה לפסנתר מכני עתיק, הפכו תחת ידו לתצוגה דוממת – היעדר על היעדר".
גיא גולדשטיין מתוך שני רגעים
מסתבר שהיעדר הצליל בעבודה מבוססת סאונד הוא משמעותי כמעט כמו הצליל. ברטרוספקטיבה מרתקת של ברוס נאומן במוזיאון שאולגר בבאזל, מוצגת עבודה המורכבת מסרט מגנטי ארוך של טייפ-רקורדר ישן, המחובר לכיסא ועפרון. זוהי עבודה משנת 1968, שבה נאומן הקליט שישה קטעי סאונד, הכוללים צעדים, נגינת כינור והקפצת כדורי טניס במרחב הגלריה. בכל יום מימי השבוע בתערוכה מנוגנת אחת ההקלטות, ובהתאם לאורכה נקבע המרחק והמיקום של הכיסא ביחס לטייפ. סרט ההקלטה מקיף את הכיסא שמשמש וחוזר אל הטייפ, משמש הפרעה בחלל, בעוד שצליל ההקלטה עולה קלוש מתוך הטייפ הישן, ללא מערכת הגברה. נאומן מצביע על הקול כנוכחות בחלל החדר.
לא רחוק משם, במרכז העיר באזל, נראו אנשים מהלכים במדרחוב כשראשיהם מורכנים ואוזניהם כרויות אל פתחי הניקוז. האמנית חנה ויינברגר שתלה עבודת סאונד במדרחוב, כחלק מעבודות האמנות במרחב הציבורי בתקופת יריד ארט באזל (בחודש שעבר). עבודתה מורכבת ממספר קטעי סאונד שונים, הבוקעים מפתחי הניקוז בדרך שבין המוזיאון החדש לכנסייה העתיקה בעיר. חלקם מוזיקליים והרמוניים וחלקם מזכירים זעקות וקולות של חיות פרא לכודות.
לא רחוק משם, במרכז העיר באזל, נראו אנשים מהלכים במדרחוב כשראשיהם מורכנים ואוזניהם כרויות אל פתחי הניקוז. האמנית חנה ויינברגר שתלה עבודת סאונד במדרחוב, כחלק מעבודות האמנות במרחב הציבורי בתקופת יריד ארט באזל (בחודש שעבר). עבודתה מורכבת ממספר קטעי סאונד שונים, הבוקעים מפתחי הניקוז בדרך שבין המוזיאון החדש לכנסייה העתיקה בעיר. חלקם מוזיקליים והרמוניים וחלקם מזכירים זעקות וקולות של חיות פרא לכודות.
חנה ויינברגר, מיצב סאונד ברחוב, ארט באזל, באדיבות גלריה פרידמן פיצפטריק
העבודה "שם למטה" (Down There 2018) משתמשת במכוון במשחק מילים בעל רמיזה מינית מובהקת. כמו המיניות הנשית, גם המחשבה על מה שקורה מתחת לפני השטח בעיר "מושך אנשים ומצית את הדמיון", אומרת ויינברגר. "מחילות נסתרות ומעברים המחברים מקומות זה לזה מזינים מיתולוגיות וסיפורים". השימוש בעבודות סאונד שחוברו במיוחד למקום יוצר לעיר רובד חדש, נוף קולי שמהדהד מתחת לרגלי העוברים ושבים.
מה שנותר, רועי ניצן ואבישי כהן
לא במקרה רבים מהאמנים העובדים עם סאונד כמדיום מרכזי מדברים על זיכרון: צלילים ולחנים מקושרים אצלנו בזיכרון רגשי, והתמונות העולות מהם נבנות בעיני רוחנו. אצל בולטנסקי אלה הם פנים של אנשים – חלקם קשורים אליו וחלקם אנונימיים, שהוא מנסה לבודד ולדבר דרכם על האנושות כולה. אצל רועי ניצן ואבישי כהן זו עבודת וידיאו מולחנת ובה יום הולדת של ילד אחד – שיכול להיות הילד שלי או שלך, או אנחנו בעצמנו. ניצן וכהן הציגו בסדרת התערוכות "קומפוזיציות לזמן חלל" שאצרו טל לניר וחגית אמה ורנר במוזיאון תל אביב, שמטרתה הייתה לחבר את המדיום הקולי לאמנות פלסטית ולמצוא לו מקום בתוכנית התערוכות של המוזיאון.
להכרה במדיום מכוונים גם הבוגרים הטריים של בית הספר מוסררה לאמנות ומוזיקה חדשה. אחת העבודות בתערוכת הבוגרים היא פסל סאונד שהרכיב איציק גיל אביזוהר ממקלטים ורמקולים של מערכות סטריאו ישנות, שליקט ברחובות. מגדל בבל חלול שאור בוקע מקרבו והוא מטלטל ומרעיד את החדר בהרמוניה המורכבת – כמו הפסל עצמו, מצלילים שדגם ברחובות, בחניונים ובבניינים ריקים ומהדהדים. כמו אצל גיא גולדשטיין, גם כאן כל אחד מהמקלטים מנגן כלי אחד; הצלילים, במקום כלי נגינה, עשויים ממוזיקת הרחוב, ואורך חייה של היצירה יימשך רק עד שקול המכשירים יידם.
להכרה במדיום מכוונים גם הבוגרים הטריים של בית הספר מוסררה לאמנות ומוזיקה חדשה. אחת העבודות בתערוכת הבוגרים היא פסל סאונד שהרכיב איציק גיל אביזוהר ממקלטים ורמקולים של מערכות סטריאו ישנות, שליקט ברחובות. מגדל בבל חלול שאור בוקע מקרבו והוא מטלטל ומרעיד את החדר בהרמוניה המורכבת – כמו הפסל עצמו, מצלילים שדגם ברחובות, בחניונים ובבניינים ריקים ומהדהדים. כמו אצל גיא גולדשטיין, גם כאן כל אחד מהמקלטים מנגן כלי אחד; הצלילים, במקום כלי נגינה, עשויים ממוזיקת הרחוב, ואורך חייה של היצירה יימשך רק עד שקול המכשירים יידם.