״עולם המחול לא מכיל אותנו״ - בסיס מכללה לאמנות ותרבות

״עולם המחול לא מכיל אותנו״

לקראת הרצאה בטד אקס ב׳בסיס׳ (11.12) והופעה חדשה במרכז סוזן דלל (13-14.12). שיחה עם צמד הרקדנים הותיק ליאת דרור וניר בן גל על מרכז ופריפריה, על פוליטיקה של שדה ועל החלפת הבלט הקלאסי במדיטציה באימונים.

מאת רוני דורי

המפגש עם צמד הכוריאוגרפים ניר בן גל וליאת דרור הוא חוויה מתעתעת. מצד אחד, יש בהם את אותה אלגנטיות חמקמקה שמאפיינת רקדנים בכל נים שזע בפניהם, חולמנות מלאת קסם ועיניים שמתרגמות את סביבתן לכוריאוגרפיה באבחת מבט; מצד שני, יש בהם משהו אחר, שמבחין אותם מסצנת המחול התל אביבית הבועתית, ובמידה רבה גם הולך ומעמיק את הפערים בינם לבינה - בן גל ודרור, ככל הנראה הזוג הוותיק ביותר בקהילת המחול הישראלית, הם אנשי אידיאולוגיה. אנשי אדמה. האדמה שמפרה אותם בכמעט 20 שנה האחרונות, למרות כל האתגרים, היא אדמת הדרום - בראשית הייתה מצפה רמון, ובשלוש השנים האחרונות, שדרות; יתרה מזאת, הם לא חוששים לדבר בפתיחות על השלכותיה של הבחירה הזו - פוליטית, אמנותית וחברתית.

מתוך המופע עזה כמוות אהבה . צילום: גל דור. צילום: רותם מורדיש ‎⁨צילום גל דור⁩

"מחוץ לעולם המחול, המעבר שלנו לדרום היה צעד מבורך שקיבל הרבה תמיכה, וקירב אלינו קהילה מאוד רחבה", פותחת דרור. "אבל עולם המחול לא מכיל את הכלום ולא מכיל אותנו. בהתחלה חשבתי שזה אישי. המחול, גם כשהוא מדבר על פריפריה, הוא עושה את זה בתל אביב, וחלק מהמשחק זה להופיע בסוזן דלל, מה שלא עשינו תקופה ארוכה… (אבל) זה עולם שונה, היום יום בשדרות באמת שונה. חייתי הרבה שנים בתל אביב וצריך לפתוח את הלב לזה ולהבין מה זה אומר לגור בפריפריה, ולמה זה באמת חשוב שתהיה שם צמיחה. לקח לי הרבה זמן להבין שאנחנו מביאים משהו שלא פשוט לעכל אותו בעולם המחול. למשל, הוצאתי את הבלט הקלאסי משגרת האימונים שלנו. אני לא מתנגדת לו, אבל אצלנו האימון כולל מדיטציה, את הרגע לא לעשות, להכיר את התוכן הפנימי, והשינוי הזה לא מתקבל".

ליאת דרור. עולם המחול לא מכיל את הכלום ולא מכיל אותנו. צילום: עמליה בן גל ‎⁨ליאת דרור⁩

לבן גל, לעומתה, יש תובנות מעט שונות. "אני חושב שהמעבר שלנו למצפה למדבר עשה מהפכה בעולם המחול ובכלל, מהפכה בתודעה", הוא אומר. "אמרו לנו שנחזור לעיר תוך שלושה חודשים, אבל זו הייתה הצלחה גדולה, גם כלכלית. אלפי אנשים הגיעו לשם מדי חודש. האנגר אדמה שינה את היישוב כולו, כמו שסוזן דלל שינתה את נווה צדק. חיברנו תודעתית בין טבע למחול כשהנחת המוצא היא שמחול לא קורה בטבע, הוא קורה בין בארים, על רצפות לינולאום״.
"היה צמא בארץ, ועדיין יש, למשהו אותנטי וחדש - אחרינו ורטיגו, שגם באו להתייעץ איתנו לפני, הקימו את כפר המחול בנתיב הל"ה, וגם להקת המחול הקיבוצית, שהמשרדים שלה עדיין בתל אביב, הבינה פתאום שיש לה כפר מחול בגעתון. אפילו הניסיון של עמותת הכוריאוגרפים לקחת האנגר ישן בנמל יפו ולקיים בו מופעים בתנאים אחרים, בלי מיזוג, בלי כיסאות מרופדים, נבע מהאקט שלנו. מצד שני, יש איזו תפיסה שאם אתה הולך לעיירת פיתוח אז משהו כנראה לא בסדר, כי מי הולך לעיירת פיתוח? אנשים מצליחים גרים בקיסריה, ואם אתה בשדרות, אז מה זה, להקת המחול של המתנ"ס? יש איזו תפיסה שאם אתה בא משדרות אז זה פחות סקסי וחשוב. המון עולמות הגיעו להאנגר שלנו במצפה רמון: קרקס, אמנות פלסטית, שירה, הייטק, אנשים עם צרכים מיוחדים, אבל את עולם המחול כל הזמן היה צריך למשוך, ואם הם היו באים הם היו מגיעים, מופיעים ורצים הביתה".

ניר בן גל. המעבר שלנו למצפה, למדבר, עשה מהפכה במחול. צילום: עמליה בן גל

בן גל (60) ודרור (59) הכירו בתיכון ונישאו לאחר השירות הצבאי. השירות הצבאי הזה יחזור ויהדהד ביצירתם האיקונית "דירת שני חדרים" (1987), שמעטים הם חובבי המחול שאינם מכירים אותה. היצירה, שנוצרה עבור פסטיבל "גוונים במחול" וקטפה בה את המקום הראשון, זיכתה את הצמד גם בפרס בתחרות הבניולה היוקרתית שנה לאחר מכן, והביאה לו הכרה בינלאומית יוצאת דופן.
32 שנה חלפו מאז, וחיים שלמים. "דירת שני חדרים" אמנם ממשיכה לכבוש את הבמות בביצועם המחודש של ניב שיינפלד ואורן לאור - אחת היצירות המקומיות הוותיקות ביותר שעדיין זוכה לחיים בימתיים - אבל בן גל ודרור, הורים לארבעה ילדים בוגרים ("יש לי כבר שמונה שנים ברציפות ילדים בצבא", אומרת דרור), כבר ממש לא חיים את העבר. ביטוי לכך ניתן למצוא בעיבוד המחודש ל"דירת שני חדרים" שנכלל במופע האחרון שלהם, "עזה (במלעיל, ר.ד.) כמוות אהבה", שיוצג בסוף השבוע הבא (13-14 בדצמבר) במרכז סוזן דלל בתל אביב. עד כמה הוא רחוק מהמקור? כיום רוקדים בו שמונה רקדנים ולא שניים בלבד. "הבנתי שאני לא טובה בלשחזר", אומרת דרור. "לקחתי מהעבודה הזו תפישה, מוטיבים, כמו למשל את הקווים המאוד ישרים שלה, ונתתי להם פרשנות חדשה".

ומה דעתך על הביצוע של ניב שיינפלד ואורן לאור?
"שאין שם אישה. זה לא יעזור, הממד הנשי לא קיים שם. אנחנו מאוד מפרגנים לניב ולאורן, אבל אני יכולה להגיד שלאמא הזו שלא ישנה בלילה, שצריכה מהר מהר לעשות כביסה ולייבש אותה, כמעט ואין ייצוג".

מתוך דירת שני חדרים. צילום: דניאל אבידן

בן גל ודרור היממו את הביצה כש"היגרו" למצפה רמון בשנת 2000, בשיא נסיקתם, על מנת להקים בה את מפעל חייהם - האנגר אדמה, שבו בית ספר ללימודי מחול, ולהקה לצדו. השניים הבינו שתנועה, מבחינתם, מחייבת שינוי, ומצאו אותו בדממה של מצפה. בן גל מסביר שהתשוקה שלהם מונעת מאי שלמות ופגמים: "אנחנו לוקחים מקומות שעומדים המון זמן נטושים, זה לא נדל"ן שאתה אומר 'אוקיי, אני אעשה מזה כסף'. אנחנו נכנסים, וקודם כל מנקים עם סמרטוט, מגב וצינור מים. מה שאנחנו עושים לבניינים אנחנו לומדים לעשות לגוף. האולפנה עמדה נטושה במשך עשר שנים. הגיעו אלינו נשים שלמדו בה, ואמרו לנו שזו ממש חוויה מתקנת עבורן. במקום של התשוקה יש שם את המקום הפגום, זה כמו בניין הרוס, זה לא המושלמות הזו. את יכולה לראות רקדנים עושים תנועות מושלמות, אבל מה זו תשוקה? כשאתה רואה את הפגמים של הרקדן כיופי, כשהוא פגיע, רק אז אני יכול להתחבר אליו. מושלמות יוצרת בי תחושה של ריחוק, ולעבוד במקומות שהם לא מושלמים, עם אנשים שמוכנים להציג את הפגיעות ואת הפגמים שלהם כיופי, זה מלא תשוקה. הסטודיואים שלנו לא מושלמים, הבית ספר שלנו לא מושלם, התקציבים שלנו הם לא מושלמים, ושם טמון היופי". כך גם בהרכב הסטודנטים והרקדנים המגוון שהצמד מלמד ויוצר עבורו, שמתבטא בין היתר בגילאים: “אני חושבת שאם הייתי ממשיכה לעבוד עם אנשים מתחת לגיל 25 בלבד הייתי מתחרפנת", מחייכת דרור.

עזה כמוות אהבה. מופע חדש, צילום: רותם מורדיש FB-carus2

באופן מפתיע, דרור מציינת, דווקא שם, בפריפריה, יש תשתית לשוני. "זה נראה אבסורד, עולם אחר, אבל יש משהו מאוד מנחם בהטרוגניות הזאת", היא אומרת. "אתה לא יכול מיד לפלוט בדיחה, אתה לא יכול לעבוד על אוטומט, אתה צריך לראות את מי שיושב מולך, זה באופן מסוים מחייב פגישה. היינו באיזה אירוע וכולם צחקו שם מאותן בדיחות פוליטיות ואמרתי, ׳וואו, כמה זה רחוק מהסביבה שלי׳. המקום שלי הוא של ריפוי. אבל איך מחברים באמת אמנות עם קהילה לא כמושג, הגדרה, כותרת, אלא באמת? אלה תהליכים שלוקחים שנים, ושם אנחנו שמים את האנרגיות שלנו".