כלי העבודה באמנות הרישום:
הרישום הוא ראש וראשון בטכניקות האמנות, אולי מפני שהוא הממשיך הטבעי ביותר של תנועת היד הראשונית והספונטנית. בשלב ההתחלתי אין הוא זקוק למבט העין או לרעיון. הוא יכול להשתמש בכפיס עץ מפוחם שנותר ממדורה, שבעזרתו אפשר לשרבט קווים מידיים על קיר, על משטח עץ או על נייר. הוא יכול להשתמש במכחול טבול בצבע שחור, שגם הוא סוג פחמן מומס במים, או במוט גרפיט. בקלות רבה מציירת היד קווים ישרים או עגולים, ובעקבותיהם כתמים, נעדרי צורה או בעלי צורה, בין אם גיאומטריים ובין אם פיגורטיביים.
הפחם יכול להיות טבעי, כאמור, או סינטטי, ובכל מקרה הוא עשוי בעיקרו מפחמן. בפחם הסינטטי מעורב גם דבק, ואפשר לכוון את מידת הרכות והקשיות שלו, בבחינת רך, בינוני וקשה. הרבו להשתמש בו אמנים כמו רמברנדט, מאטיס, קירשנר ואחרים, ואצלנו - שטיינהרדט, קרקואר, אביבה אורי ואחרים.
העיפרון, בנוי מגרפיט, אבל הוא יכול להיות בנוי גם ממתכות אחרות כמו כסף. הגרפיט יכול להופיע כגוש עבה ועצמאי, אבל לרוב הוא עשוי ממוט דק מצופה בעץ. הוא משמש למטרות רבות, מן השרטוט העיצובי והאדריכלי ועד לרישום האמנותי. נהוג לסמן אותו לפי דרגות הקושי - H/ B/ F לכל קטגוריית קושי יש מספרים עולים פנימיים המציינים את דרגת הקושי היחסי, כמו 2 B/ 4B/ 8B/6B
אמנים שהרבו להשתמש בעיפרון הם דירר, ברויגל, רפאל, ליאונרדו, מיכלאנג'לו, ג'קומטי, אשר, הוקני, אגון שילה ורבים אחרים; ואצלנו, אנה טיכו, אביגדור אריכא, אברהם אופק, פנחס כהן-גן, הנרי שלזיניאק ואחרים.
הנוצה (של עופות כמו תרנגולת או אווז), אשר השתמשו בה כאמצעי כתיבה נפוץ עד תחילת המאה העשרים, שימשה גם כאמצעי רישום רגיש במיוחד. את הנוצה טובלים בתמיסת דיו שחור, והקו שלה יכול להיות בעל עובי משתנה, חד ורך בה במידה. יוצרים שהשתמשו בנוצה היו אמני הרנסנס והבארוק, כמו ליאונרדו ורמברנדט, וכן, מאוחר יותר, ציירי האקוורל האנגלים. את קו הנוצה שילבו בכתמי מכחול או מברשת.
גיר השמן המכונה גם פסטל, מורכב מאבקת גיר, צובענים, דבק ושמן (יש גם ורסיה של גיר ללא שמן הנקרא גיר יבש). הוא יוצר תחושה של תנופה קליגרפית, לא ממש מדויקת. הרבו להשתמש בו אמנים כמו טולוז לוטרק ואדגר דגה, ואצלנו אורי ליפשיץ, צבי לחמן ואחרים.
המכחול, מקל דק שבראשו עטרת שיער. השיער יכול להיות קשה או רך, קצר או ארוך, עגול או ישר, סמיך או דליל. ימיו כימי מורשת התרבות, החל מציירי מצרים העתיקה, ציירי יוון העתיקה, ימי הביניים, המזרח הרחוק, דרום אמריקה ועד ימינו. אפשר לצייר באמצעותו על כל מצע, מקיר (פרסקו) ועץ, ועד קרמיקה, מתכת, קרטון ונייר. המכחול משרת את כל סוגי הצבעים, מהאקוורל ועד צבע השמן. הוא יכול לשמש לסגנון גאומטרי וחד-קצה, בה במידה שהוא יכול ליצור זרימה דינאמית. בניגוד לציור הכתם, המכחול יכול להיות רושם הקו, בין מתחת לכתם ובין מעליו. הקו יכול להיות ישר ועגול, קצר וארוך, רטוב ויבש, שקוף ואטום. במכחול השתמשו כל הציירים מאז ומעולם, בכל התרבויות.
המברשת, דומה בתכונותיה למכחול, אבל נוקשה יותר ויוצרת שטחים ביתר קלות. מתאימה יותר לקווים או שטחים גיאומטריים, כמו אצל ציירי ימי הביניים במבני הקודש, רמברנדט, פיט מונדריאן, בארנט ניומן ואחרים. בישראל – אביגדור אריכא אוהב להשתמש ביתרונותיה, היבשים והרטובים.
שילובי אמצעים, הנקרא קולאז', הוא האפשרות להשתמש בכמה כלי רישום וצבע על פני משטח אחד, וגם זאת באמצעות שילובי קו וכתם, כמו אצל פיקאסו ובראק, קורט שוויטרס, וורהול, ראושנברג ואחרים. ואצלנו – יגאל תומרקין, יאיר גרבוז, אריה ארוך, הנרי שלזיניאק ואחרים.
ההדפס האמנותי משתמש ברישום לצרכיו, הן כקו עזר והן כקו מהותי. בטכניקות האמנותיות העיקריות הקו מקבל איכויות שונות בהתאם לטכניקה. מעצם טבעו זהו קו מסוגנן, עשוי ובנוי, כדי שיוכל לעמוד בריבוי ההדפסים ובסגנון המרוחק והמאופק, השווה לכל נפש.