התרגום המילולי לעברית של Photography הוא רישום באור. זה מונח שכולל שלל טכניקות שפותחו בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-18 על-ידי מספר ממציאים, מהנדסים וכימאים בצרפת, באנגליה ובארצות הברית. כל השיטות יסודן בתהליכים אופטיים וכימיים ללכידה וליצירה של דימויים שמקורם בקליטה של אור או בקרינה אלקטרומגנטית אחרת על גבי משטח ועליו חומר כימי, או על-ידי גלאי דימויים המתרגם את האור לבדידי אינפורמציה דיגיטלית (פיקסל).
בתחילת דרכו נעשה הצילום בציוד מסורבל ונקלט על לוחות נחושת או זכוכית, עד שבשנת 1885 ג'ורג' איסטמן המציא את סרט הצילום הגמיש. בשנים המוקדמות כל הצילום היה מונוכרומטי (שחור-לבן) וניסויים שהחלו בעשורים האחרונים של המאה ה-19 הביאו לפיתוח סרט הצילום הצבעוני בשנת 1907. במקביל, המצלמות הפכו קלות, משוכללות וזולות יותר, וצילום הפך להיות המדיום הנפוץ ביותר בעולם לייצור דימויים - למדע, לתעשייה, לפרסום, לתקשורת ולאמנות.
עם המצאת הראינוע בשנת 1895 התאפשר לצלם גם רצף דימויים, ותוספת פס הקול הפכה אותו לקול-נוע. טכניקות שונות של צילום ליוו את תולדות האמנות המודרנית לכל אורכה, ואילצו את הציור, עד אז מייצג המציאות החזותית הנאמן ביותר, לחשב מחדש את מקומו, מאפייניו ואתגריו. גם הצילום האמנותי לא ראה את תפקידו רק כמקליט מציאות אלא גם, ואולי בעיקר, כבוחן את הכלים שלו: עדשות, חומרים כימיים ובעיקר אור, כמו למשל ביצירות של מאן ריי, לסלו מוהולי נאג'י, ובישראל יאיר ברק. כמו כן, לא מעט צלמים משתמשים במדיה ככלי לביקורת, לפנטזיה ולמחשבה מושגית על המציאות. למשל העבודות של סינדי שרמן, טרבור פאגלין, או בישראל מיכה קירשנר ודוד גנתון.
המצלמה הדיגיטלית הראשונה פותחה על ידי חברת סוני ב-1981, ובה חיישן אלקטרוני ה"מתרגם" את התמונה למידע דיגיטלי במקום לתהליך כימי. ההבדל הגדול בין שני התהליכים הוא שהכימי, על סוגים שונים של ניירות, מוגבל גם בטווח המניפולציות שניתן לעשות לדימוי וגם באיכותו, בעוד שבדימוי הדיגיטלי, לאחר שהוקלט כקובץ, ניתן לעשות אינסוף מניפולציות, בעיקר עם פיתוח תוכנות עריכת הדימויים דוגמת פוטושופ. אמצעי הצילום כיום מסוגלים לקלוט דימויים מיקרוסקופיים ברמת חלקיקי האטום והתא, וכן כוכבים והתרחשויות במרחק של אלפי שנות אור. מאמצע העשור הראשון של המאה ה-21, מצלמות הפכו לסטנדרטיות במכשירי טלפון חכמים, והתקדמות איכות הדימויים שהן מסוגלות לקלוט, אפשרויות המניפולציות, התמחור והתחרות וכן אפשרויות ההפצה והצריכה של דימויים מצולמים הפכו את פעולת הצילום – ייצור, הפצה, צריכה – לזמינה ופעילה כל הזמן, וכמעט בכל מקום.
בתחילת דרכו נעשה הצילום בציוד מסורבל ונקלט על לוחות נחושת או זכוכית, עד שבשנת 1885 ג'ורג' איסטמן המציא את סרט הצילום הגמיש. בשנים המוקדמות כל הצילום היה מונוכרומטי (שחור-לבן) וניסויים שהחלו בעשורים האחרונים של המאה ה-19 הביאו לפיתוח סרט הצילום הצבעוני בשנת 1907. במקביל, המצלמות הפכו קלות, משוכללות וזולות יותר, וצילום הפך להיות המדיום הנפוץ ביותר בעולם לייצור דימויים - למדע, לתעשייה, לפרסום, לתקשורת ולאמנות.
עם המצאת הראינוע בשנת 1895 התאפשר לצלם גם רצף דימויים, ותוספת פס הקול הפכה אותו לקול-נוע. טכניקות שונות של צילום ליוו את תולדות האמנות המודרנית לכל אורכה, ואילצו את הציור, עד אז מייצג המציאות החזותית הנאמן ביותר, לחשב מחדש את מקומו, מאפייניו ואתגריו. גם הצילום האמנותי לא ראה את תפקידו רק כמקליט מציאות אלא גם, ואולי בעיקר, כבוחן את הכלים שלו: עדשות, חומרים כימיים ובעיקר אור, כמו למשל ביצירות של מאן ריי, לסלו מוהולי נאג'י, ובישראל יאיר ברק. כמו כן, לא מעט צלמים משתמשים במדיה ככלי לביקורת, לפנטזיה ולמחשבה מושגית על המציאות. למשל העבודות של סינדי שרמן, טרבור פאגלין, או בישראל מיכה קירשנר ודוד גנתון.
המצלמה הדיגיטלית הראשונה פותחה על ידי חברת סוני ב-1981, ובה חיישן אלקטרוני ה"מתרגם" את התמונה למידע דיגיטלי במקום לתהליך כימי. ההבדל הגדול בין שני התהליכים הוא שהכימי, על סוגים שונים של ניירות, מוגבל גם בטווח המניפולציות שניתן לעשות לדימוי וגם באיכותו, בעוד שבדימוי הדיגיטלי, לאחר שהוקלט כקובץ, ניתן לעשות אינסוף מניפולציות, בעיקר עם פיתוח תוכנות עריכת הדימויים דוגמת פוטושופ. אמצעי הצילום כיום מסוגלים לקלוט דימויים מיקרוסקופיים ברמת חלקיקי האטום והתא, וכן כוכבים והתרחשויות במרחק של אלפי שנות אור. מאמצע העשור הראשון של המאה ה-21, מצלמות הפכו לסטנדרטיות במכשירי טלפון חכמים, והתקדמות איכות הדימויים שהן מסוגלות לקלוט, אפשרויות המניפולציות, התמחור והתחרות וכן אפשרויות ההפצה והצריכה של דימויים מצולמים הפכו את פעולת הצילום – ייצור, הפצה, צריכה – לזמינה ופעילה כל הזמן, וכמעט בכל מקום.