תנועת אוונגרד באמנויות השונות הנחשבת לאחד מזרמי התרבות החשובים והמשפיעים במאה ה-20. את המושג טבע ב-1917 המשורר הצרפתי גיום אפולינר, שבע שנים לפני שאנדרה ברטון פרסם את "המניפסט הסוריאליסטי" שהיווה את המסמך המייסד של התנועה. הבסיס הרעיוני של הסוריאליזם קורא לפעולה נפשית אוטומטית, הבאה לידי ביטוי במגוון אמצעי ביטוי תוך עקיפת מנגנוני ההיגיון, והסתמכות ישירה על הלא-מודע. התוצאה הייתה פיתוח טכניקות לכתיבה, ציור ויצירה אוטומטיים. בנוסף, תוך הישענות על התיאוריות של פרויד (השפה והסימבוליקה של החלומות, הלא-מודע, פליטות פה, בדיחות), ועל הדיאלקטיקה של מארקס, אמנים ויוצרים סוריאליסטים פיתחו שפה המציפה דימויים שמחברים בין אובייקטים, יצורים ומצבים אמיתיים (ריאליסטיים), לדמיוניים, דמוניים או מיתולוגיים, או בין שניים או יותר דימויים ריאליסטיים באופן שיוצר דימוי-על חדש, מעבר (סור) לריאליסטי. כמובן שלכל יוצר בקבוצה התפתח "מילון" דימויים פרטי בהתאם לעולמו הפנימי ונטיותיו. החיבור ללא-מודע הציב את הסוריאליסטים בין הראשונים לעסוק באופן רציף, בוטה ואמיץ במיניות, תשוקה, סטיות, ואימה. כתנועת אוונגרד, השאיפה של חבריה הייתה לפעולה החורגת מגבולות האמנות גרידא, תוך מחויבות פוליטית, חברתית ותרבותית מקיפה. במקרה שלהם עם זיקה – עד התגייסות – לקומוניזם.
הסוריאליזם הושפע מאוד ממהלכים בתרבות ובאמנות שנחשבו שוליים עד זניחים: יצירות של ילדים, של חולי נפש ושל אסירים, אמנות ילידית, אגדות עם ומסורות מלאכה, כמו גם תקדימים לפנטזיה באמנות הגבוהה (הירונימוס בוש, ארצ'ימבולדו ועוד).
ויכוחים אידיאולוגיים, אמנותיים, ספרותיים ופרשניים הובילו לאינספור ריבים פנימיים, פיצולים, ואינטריגות. תת-קבוצות שונות הקימו כתבי עת שפעלו לרוב זמן קצר, יזמו מפגשים, תערוכות, אסופות שירה ואמנות, והפיקו סרטים, הצגות ומופעים. מרכז התנועה היה בפריז, אבל תאי פעילות חשובים פעלו גם בבלגיה, בברצלונה ובניו יורק וגם במצרים, במקסיקו ובברזיל.
תור הזהב של התנועה היה בין השנים 1938-1924, אך השפעתה ניכרה גם בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, למשל על האקספרסיוניזם המופשט האמריקאי (הציורים האוטומטיים של ג'קסון פולוק), ועל יוצרי קולנוע, וביניהם קנת אנגר, מיה דרן, דייוויד לינץ' ואחרים. הסוריאליסטים פעלו בכל המדיה: ציור, רישום, פיסול, קולנוע, מוזיקה, תיאטרון, שירה וספרות.
במהלך השנים הוטחה בתנועה ביקורת על האופן שבו נשים הוצגו ביצירות רבות שלה כמושא לתשוקה, אך במקביל צוין שהייתה, ביחד עם הדאדא והקונסטרוקטיביסטים ברוסיה, אחת מתנועות האמנות הראשונות שבה לנשים היה מקום מרכזי.
אמנים מרכזיים המזוהים עם התנועה הסוריאליסטית: חואן מירו, סלבדור דאלי, מקס ארנסט, פרנסיס פיקבייה, מרט אופנהיים, רנה מגריט, אלברטו ג'קומטי, אנדרה מסון, איב טנגי, רוברטו מאטה, דורותיאה טנינג.
הסוריאליזם הושפע מאוד ממהלכים בתרבות ובאמנות שנחשבו שוליים עד זניחים: יצירות של ילדים, של חולי נפש ושל אסירים, אמנות ילידית, אגדות עם ומסורות מלאכה, כמו גם תקדימים לפנטזיה באמנות הגבוהה (הירונימוס בוש, ארצ'ימבולדו ועוד).
ויכוחים אידיאולוגיים, אמנותיים, ספרותיים ופרשניים הובילו לאינספור ריבים פנימיים, פיצולים, ואינטריגות. תת-קבוצות שונות הקימו כתבי עת שפעלו לרוב זמן קצר, יזמו מפגשים, תערוכות, אסופות שירה ואמנות, והפיקו סרטים, הצגות ומופעים. מרכז התנועה היה בפריז, אבל תאי פעילות חשובים פעלו גם בבלגיה, בברצלונה ובניו יורק וגם במצרים, במקסיקו ובברזיל.
תור הזהב של התנועה היה בין השנים 1938-1924, אך השפעתה ניכרה גם בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, למשל על האקספרסיוניזם המופשט האמריקאי (הציורים האוטומטיים של ג'קסון פולוק), ועל יוצרי קולנוע, וביניהם קנת אנגר, מיה דרן, דייוויד לינץ' ואחרים. הסוריאליסטים פעלו בכל המדיה: ציור, רישום, פיסול, קולנוע, מוזיקה, תיאטרון, שירה וספרות.
במהלך השנים הוטחה בתנועה ביקורת על האופן שבו נשים הוצגו ביצירות רבות שלה כמושא לתשוקה, אך במקביל צוין שהייתה, ביחד עם הדאדא והקונסטרוקטיביסטים ברוסיה, אחת מתנועות האמנות הראשונות שבה לנשים היה מקום מרכזי.
אמנים מרכזיים המזוהים עם התנועה הסוריאליסטית: חואן מירו, סלבדור דאלי, מקס ארנסט, פרנסיס פיקבייה, מרט אופנהיים, רנה מגריט, אלברטו ג'קומטי, אנדרה מסון, איב טנגי, רוברטו מאטה, דורותיאה טנינג.