זרם באמנות המודרנית שהחל באמצע שנות החמישים של המאה ה-20 באנגליה, התבסס והתפרסם בארצות הברית בשנות השישים ומשם התפשט והפך לאחד הסגנונות המרכזיים והמשפיעים בתפר שבין האמנות המודרנית לפוסט-מודרנית. אמני פופ ארט פנו לתרבות הפופולארית להשראה, לחומרי יצירה ולתכנים, תוך שהם מטשטשים את החיץ שבין אמנות "גבוהה" ומסורתית לבין "נמוכה" ועכשווית, ומאמצים את ההצפה חסרת התקדים של מוצרים, דימויים, סגנונות ועיצובים ששטפה את העולם המערבי אחרי מלחמת העולם השנייה. רוב אמני הפופ ארט נקטו גישה מרוחקת, קרה ואירונית כלפי שטף זה, בניגוד לדחף האמוציונאלי והאקספרסיבי של קודמיהם (המופשט האמריקאי הגדול) או השכלתני של בני דורם (מינימליזם).
הרעיונות הראשונים החלו מבצבצים בפגישות שערכו כמה אמנים בלונדון בשנת 1952: ריצ'רד המילטון, אדוארדו פאולוצי והזוג אליסון ופיטר סמיתסון. למרות החשדנות שלהם כלפי התרבות המסחרית, הם נמשכו וחשבו על דרכים לשילוב התרבות הפופולארית באמנות. במקביל, בניו יורק, אמנים גילו מחדש את עקרונות הדאדא (ונקראו ניאו-דאדא ופלוקסוס) וגם הם – רוברט ראושנברג, ג'ספר ג'ונס ואלן קאפרו - פיתחו אסטרטגיות ופרקטיקות לתיווך הפער שבין חיי היומיום והתרבות הפופולארית לבין האמנות. אליהם הצטרפו בסוף שנות החמישים אמנים צעירים עם רקע בעיצוב גרפי ותעשייתי: אנדי וורהול, ג'יימס רוזנקוויסט, קלאס אולדנבורג ורוי ליכטנשטיין, ובאותה תקופה פעל בלוס אנג'לס אד רושה.
בין הטכניקות השונות שאמני הפופ ארט פיתחו ושהפכו מזוהות עמם: שכפול, הגדלה והגזמה, בעיקר של מוצרי צריכה, חיבור לתרבות רחוב ונעורים (קומיקס, גרפיטי, אנימציה, קולנוע), הערצה אירונית של כוכבי קולנוע ומוזיקה, ושימוש בלוגואים, סמלים, פרסומות וגרפיקה שימושית.
מארצות הברית הפופ ארט התפשט גם לאירופה, בעיקר לצרפת שם פעלו תחת השם "ריאליזם חדש" אמנים כגון ניקי דה סנט פאל, כריסטו, ארמן, דניאל ספורי ואיב קליין.
פופ ארט המשיך להשפיע על אמנים רבים, כשנציין לדוגמה את ג'ף קונץ, קית' הרינג, ואת היפני טקאשי מורקמי שכל גוף העבודות שלו מגיב לאימוץ החם של התרבות המערבית העכשווית בארצו.
בישראל השפעת הפופ ארט ניכרת בעבודות הקולאז' של רפי לביא ויאיר גרבוז, ומאוחר יותר ביצירות של גיל מרקו שני, אדם רבינוביץ', יובל כספי, דוד ריב, עידו שמי ואליעזר זוננשיין.
הרעיונות הראשונים החלו מבצבצים בפגישות שערכו כמה אמנים בלונדון בשנת 1952: ריצ'רד המילטון, אדוארדו פאולוצי והזוג אליסון ופיטר סמיתסון. למרות החשדנות שלהם כלפי התרבות המסחרית, הם נמשכו וחשבו על דרכים לשילוב התרבות הפופולארית באמנות. במקביל, בניו יורק, אמנים גילו מחדש את עקרונות הדאדא (ונקראו ניאו-דאדא ופלוקסוס) וגם הם – רוברט ראושנברג, ג'ספר ג'ונס ואלן קאפרו - פיתחו אסטרטגיות ופרקטיקות לתיווך הפער שבין חיי היומיום והתרבות הפופולארית לבין האמנות. אליהם הצטרפו בסוף שנות החמישים אמנים צעירים עם רקע בעיצוב גרפי ותעשייתי: אנדי וורהול, ג'יימס רוזנקוויסט, קלאס אולדנבורג ורוי ליכטנשטיין, ובאותה תקופה פעל בלוס אנג'לס אד רושה.
בין הטכניקות השונות שאמני הפופ ארט פיתחו ושהפכו מזוהות עמם: שכפול, הגדלה והגזמה, בעיקר של מוצרי צריכה, חיבור לתרבות רחוב ונעורים (קומיקס, גרפיטי, אנימציה, קולנוע), הערצה אירונית של כוכבי קולנוע ומוזיקה, ושימוש בלוגואים, סמלים, פרסומות וגרפיקה שימושית.
מארצות הברית הפופ ארט התפשט גם לאירופה, בעיקר לצרפת שם פעלו תחת השם "ריאליזם חדש" אמנים כגון ניקי דה סנט פאל, כריסטו, ארמן, דניאל ספורי ואיב קליין.
פופ ארט המשיך להשפיע על אמנים רבים, כשנציין לדוגמה את ג'ף קונץ, קית' הרינג, ואת היפני טקאשי מורקמי שכל גוף העבודות שלו מגיב לאימוץ החם של התרבות המערבית העכשווית בארצו.
בישראל השפעת הפופ ארט ניכרת בעבודות הקולאז' של רפי לביא ויאיר גרבוז, ומאוחר יותר ביצירות של גיל מרקו שני, אדם רבינוביץ', יובל כספי, דוד ריב, עידו שמי ואליעזר זוננשיין.
אדם רבינוביץ, ציור, 1999
גיימס רוזנקוויסט, הנשיא הנבחר, 1960-1
אליעזר זוננשיין, רובה טקסקו
ארמן, Artériosclérose, 1961
אנדי וורהול, מרק קמבל, 1962
אד רושה, לוגו, 1962
גף קונץ, מייקל
דוד ריב, אריק אוכל ילדים, 2001
טקאשי מורקאמי יקום מקביל, 2016
ניקי דה סנט פאל, מלך השמש, 1983
קלאס אולדנבורג, המבורגר 1962
רוי ליכטנשטיין, wham, 1963
ריצארד המילטון, Just What Is It That Makes Today’s Homes So Different, So Appealing 1952
רפי לביא, ללא כותרת, 1969
