גוף עבודה/ קרן ענבי

זמן קריאה: 3:03 דקות
גוף עבודה/ קרן ענבי
 
הפוליטיזציה של הגוף בתערוכה 'נשים רדיקליות, אמנות לטינית אמריקנית, 1960-1985' מוזיאון ברוקלין, ניו יורק
 
התערוכה "נשים רדיקליות, אמנות אמריקאית לטינית 1960-1985” המוצגת במוזיאון ברוקלין לאמנות (ולפני כן במוזיאון האמר בלוס אנג'לס) מציגה לראשונה בארה"ב סקירה מקובצת של עבודותיהן של יותר מ-120 אמניות לטיניות מ- 15 מדינות. אמניות אלו, ממדינות אמריקה הלטינית ומארה״ב, חיו ויצרו בתקופה משמעותית של מהפכים פוליטיים וחברתיים. הן נחשבות לחלוצות באופן שבה הציגו את גוף האישה כאמצעי להעברת ביקורת פוליטית דרך נתיבי אמנות שנחשבו אקספרימנטליים בזמנו כמו פרפורמנס ווידאו לצד מדיומים כמו צילום ואמנות קונספטואלית.
Delia Cancela, Destroyed Heart, 1964 1_Delia Cancela, Destroyed Heart, 1964
הנושא של הגוף ככלי פוליטי הוא מסגרת רחבה שמאפשרת מרחב לאמירות אינדיבידואליות חתרניות ולהצגת תנועות חברתיות רחבות. העבודות המגוונות משרתות את הרעיון של הפוליטיזציה של הגוף והתערוכה מאורגנת סביב רעיונות מרכזיים של פורטרט עצמי, מקומות חברתיים, פמיניזם, התנגדות ופחד, מיפוי הגוף, הארוטי, כוחן של המילים, גוף-נוף. 
רוב המדינות באזורים הללו נשלטו בידי רודנים והיו משוסעות על ידי מלחמות אזרחים. עבור אמניות לטיניות העשורים הללו התאפיינו בדיכוי. חייהן של רבות היו לכודים בחוויות שקשורות למאסר, גלות, עינויים, אלימות וצנזורה ואולי זו הסיבה שרבות מהעבודות מבטאות רעיונות של שחרור.
אחד הנושאים הבולטים בתערוכה המגוונת הוא החיבור בין הגוף הנשי לעבודה. אנה ויקטוריה ג'ימנז (Ana Victoria Jime'nez נ.מקסיקו,1941) פמיניסטית רדיקלית, סופרת וארכיונאית של התנועות הפמיניסטיות הלוחמניות במקסיקו, מציגה צילומים בשחור לבן מתוך הסדרה 'ספר המשימות' שקשורים למלאכות הבית. היא מצלמת את ידיה של חברתה בפעולות של בישול, ניקיון שירותים, כביסה וקיפול. הדימויים מעניקים כבוד והכרה לערך של עבודות הבית, נושא שקודם על ידי התיאורטיקניות, האקטיביסטיות והאמניות כאחד.  
Ana Victoria Jime'nez, from the series Assignment Book, 1978-81 2_Ana Victoria Jimenez, from the series Assignment Book, 1978-81
באזור שנשלט בידי משטרי דיכוי שנטועים עמוק בערכים פטריארכליים מספר אמניות לטיניות וקריביות שהגדירו עצמן כפמיניסטיות, מגלות ביצירתן חזון של העצמה נשית במרחב הביתי כנגד כל הסיכויים. לעומתן, האמניות הלטיניות שחיות בארה"ב פונות החוצה לנשים שנמצאות בשולי הקהילות שלהן ורבות מהן משתתפות בתנועות לזכויות האזרח, זכויות ההומואים, זכויות המוגבלים ותנועות פמיניסטיות שונות.
Leticia Parente, Chore 1, 1982, Video 3_Leticia Parente, Chore 1, 1982, Video
לא כל האמנויות המשתתפות בתערוכה הגדירו עצמן כפמיניסטיות. החוויה הפטריארכלית השונה שהן חוו בתרבויות שונות הובילה אותן לחקור את הסטטוס שלהן באופן מגוון. למשל, הפמיניזם באמריקה הלטינית נתפס לרוב כאידיאולוגיה בורגנית וזרה ומעט נשים אימצו אותה, בעוד לטיניות ונשים מקסיקניות אמריקניות המכונות Chicanas בארה"ב כן שילבו את הפמיניזם באמנות. מקסיקו הייתה המדינה הלטינית היחידה עם תנועה אמנותית פמיניסטית מאורגנת בתקופה זו. העבודות בתערוכה חושפות את הדרכים שבהן נשים ניסחו את זכויות האישה באמנות שלהן מפרספקטיבה פמיניסטית אקטיביסטית, למשל בדרך דוקומנטרית דרכה הן מדגימות או יוצרות איקונוגרפיה רדיקלית של פמיניזם.
Leticia Parente, Preparation 1, 1975, Video 4_Leticia Parente, Preparation 1, 1975, Video  (2)
Leticia Parente, Preparation 1, 1975, Video 5_Leticia Parente, Preparation 1, 1975, Video  (1)
לטיסיה פרנטה (Leticia Parente נ.ברזיל 1930-1991) בעבודות הווידאו 'הכנה 1', 1975 ו'מטלה 1', 1982 מתעדת בווידאו שצילמה בחדר האמבטיה הביתי שלה פעולות שנתפסות כנשיות: היא מכסה את עיניה וסותמת את פיה במסקינגטייפ, עליו היא מתאפרת. בווידאו השני היא מגהצת אישה לבושה ששוכבת על קרש גיהוץ. בשתי העבודות היא מייצרת מצב פסיכולוגי בו הגוף ממורכז בין המצלמה לבין מסך הווידאו המקרין את דימויו כמו ראי - מצב שחוקרת האמנות רוזלינד קראוס כינתה אותו ״היזון חוזר״ במאמרה: 'וידאו: האסתטיקה של הנרקיסיות' (1976). הכוונה לצילום שיוצר ומאפיין מצב של השתקפות קבועה של המדיום ומחיקת הסובייקט לחלוטין.
העבודות של פרנטה חזקות גם היום למרות סגנונה הפשוט והגולמי יחסית לשפת הוידיאו העכשווית. הן מבטאות ישירות ועוצמה, ייאוש ודחיפות. הווידאו שנעשה באמצעים בסיסים, גורם למחשבות על מהי אפקטיביות באמנות ובמדיום הווידאו בפרט, לעומת עבודות וידאו בעלות אופי קולנועי או פואטי יותר.
סנדרה אלטה (Sandra Eleta נ.פנמה 1942) מציגה סדרת צילומים בשחור לבן ובהם דימויים מוקפדים של עובדות היספניות, דרכן היא מציגה מבני כוח של מעמדות חברתיים. שאלות רבות שעולות מהצפייה בתערוכה קשורות גם לכוח המוסדי שמשמש ליצירת אסימטריות תרבותית ודרך זה עולה השאלה למי יש נוכחות ונראות בזירה התרבותית הגלובלית
Judi Chicago, The Dinner Party, 1979-1974 7_Judi Chicago, The Dinner Party, 1979-1974
Judi Chicago, The Dinner Party, detail, 1979-1974 8_Judi Chicago, The Dinner Party, detail, 1979-1974
ההצבה של התערוכה סמוך לאולם בו מוצגת תערוכת הקבע של המיצב 'מסיבת ארוחת הערב' שיצרה ג'ודי שיקגו (Judy Chicago) בין השנים 1974–1979 מחזקת את השאלות הללו ומאפשרת התבוננות רוחבית על אמנות נשית ויחסי כוחות, התבוננות שממשיכה גם אל מחוץ לחלל המוזיאלי בלפחות שלוש תערוכות נוספות שמוצגות בניו יורק ונראה שכאילו תזמנו את הצגתן במקביל: מרלן דומא בתערוכת יחיד 'מיתוסים ותמותה' בגלריה דיוויד זוורינר, ג'ני סביל בתערוכת היחיד 'אבות קדמונים' בגלריה גגוזיאן, והתערוכה המקיפה והמרתקת במט ברויר (Like Life: Sculpture, Color, and the Body 1300-Now), שעוסקת בנוכחות הגוף האנושי באמנות לאורך ההיסטוריה.
 
צילומים: קרן ענבי
Radical Women, Latin American Art, 1960-1985, מוזיאון ברוקלין, ניו יורק, מוצג עד ה-22 ביולי, 2018
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.