מזרקת פלאס דה-לה קונקורד, פריז, 1840

לצנן את האווירה / גלעד מלצר

זמן קריאה: 4:36 דקות
לצנן את האווירה / גלעד מלצר
 

לא קלים הימים האלה של יולי-אוגוסט, ואם נהיה כנים, גם ספטמבר לא אטרקציה. כשיוצאים מהחללים הממוזגים כולם מחפשים הקלה מהחום והלחות בעזרת מים. ים. אגם. בריכה. מעיין. התרכובת הבסיסית הזו, הנפוצה ביותר בכדור הארץ וזו שלמעשה מאפשרת את קיום החיים בהם נמצאת, כמובן, באופן כזה או אחר במרבית חומרי האמנות, ממתכות, עצים, צבעים, דבקים, אבל כמעט תמיד הנוכחות שלהם מוסווית, נסתרת, או מהווה בעיה שיש לפתור, ולא חומר בפני עצמו עמו רוצים לעבוד.
בכל התרבויות הפוליתיאיסטיות למים (או גשם, או ים, נהרות, אגמים) מונה אלה אחראי, מה שגרר תמיד ייצוג של האל הנ"ל ביצירות אמנות. גם המים עצמם, שוב, בצורות ואופני צבירה שונים, צוירו אינספור פעמים, בכל התקופות ובכל התרבויות. רחצה בחמאם באיורים טורקים. סערה בים אצל וויליאם טרנר, מתרחצות ומתרחצים אצל סזאן, רנואר וסרה, חוף ימה של תל אביב בציורי גוטמן ורובין או העיניים של המדינה בהצבה-תצלום המפורסם של מיכל נאמן.
אבל כשמדובר על שימוש במים כחומר בעל נוכחות מובהקת, מרכזית, מתגלית הבעייתיות שלהם. לא קל לשלוט בהם. הם שקופים, נוזלים, מתאדים, מחלחלים, בורחים. אפשר לפסל במים במצב מוצק – קרח – ובטמפרטורות נכונות אף לשמור על הפסל, אבל לפסל מים במצב נוזלי, כשהם, ובכן, מים?
מזרקת פלאס דה-לה קונקורד, פריז, 1840 Place_de_la_Concorde_fountain,_Paris
מים שימשו מזה אלפי שנים כאלמנט מרכזי בקטגוריה ספציפית של פיסול: מזרקות. מרבית אלו ממסופוטמיה נהרסו, אך תועדו הן בכתובים והן בתבליטים. לעומת זאת שרדו מזרקות רבות מהעולם ההלניסטי. בתקופה הרומאית מזרקות הפכו להיות פריט חובה בגינה של כל אציל או סוחר אמיד ורומא, עד היום, משובצת במזרקות מתחילת האלף הראשון לספירה. המים בקעו מפיות של חיות, מאלמנטים פיסוליים, ומפתחים ברצפה, קירות, או תקרה של מבנה. בימי הביניים מזרקות הפכו פופולאריות בחצרות מנזרים, ארמונות, וגם בכיכרות ערים, כמו פונטנה מג'יורה שבכיכר שלפני הקתדראלה המרכזית של פרוג'יה, איטליה. 
מזרקות בגן משוחזר בפומפי, המאה ה 1 לספירה מזרקות בגן משוחזר בפומפי, המאה ה 1 לספירה
עם התפשטות האסלאם, הארכיטקטים הערבים והפרסים יצרו מספר דגמים נוסחתיים לחצרות וגנים, אותם כינו "גן עדן". מזרקות, מפלים מלאכותיים ומובילי מים דקורטיביים היו מוטיב מרכזי בגיאומטריה ובארגון המרחבים הללו, למשל בחצר האריות בארמון אלהמברה בגרנדה, ספרד, או בגני שאלימר בפקיסטן.
השימוש במזרקות הגיע לשיאו באירופה במאות ה-17-18, בתקופת הברוק והרוקוקו. בעזרת חידושים טכנולוגיים בהובלה ודחיסה של מים, מלכים, קיסרים, צארים ואצילים התחרו ביניהם מי ישפריץ יותר גבוה, רחוק, מרשים, יצירתי. וכתגובה להתנזרות הויזואלית – שלא לומר איבה לדימויים -  של המתחרים הפרוטסטנטים, החליטה הכנסייה הקתולית בוועידת טרנטו (1545-63) להפגיז את ציבור המאמינים בדימויים עשירים, פתייניים, אמוציונאליים. גדולי הפסלים של התקופה התחרו ביניהם בתכנון ובניה של מזרקות מלאות בפסלים, חידושים הידראוליים, עיטורים, ושילוב של מים בנרטיבים תנ"כיים ומיתולוגיים. הערים הגדולות של אירופה, מלאו קילוחי מים בשלל מופעים מרהיבים: בגני ארמון וורסאי, בפארק המרהיב שמקיף את ארמון פטרהוף בסנט-פטרסבורג שברוסיה, ובעוד ועוד פיאצות ברחבי איטליה, בעיקר ברומא. פרנצ'יני, ברניני, לה-ברון, מדרנו ועוד רתמו את החידושים במדעי פמפום המים לדרישה של הפטרונים ולטעם השולט לגודש ולראווה חסרת מעצורים.
מזרקה בפארק של ארמון ורסאי, פריז מזרקה בפארק של ארמון ורסאי
הבניה מחדש של לונדון ופריז, וצמיחת הערים הגדולות בצפון ומרכז החוף המזרחי של ארצות הברית הביאה גם לשם את קדחת המזרקות. גם הירידים העולמיים שהתקיימו אחת לשנתיים בערים שונות, ואשר היו למעשה מפגש מגונדר שבו האומות הציגו את מרכולתן בתחומי המדע, טכנולוגיה, מלאכות, תרבות, הביאו לחידושים הנדסיים, טכנולוגיים ואסתטיים בתחום, כמו למשל "מזרקת האור והמים" שנוצרה ליריד העולמי בפילדלפיה ב-1877. המזרקה הידועה גם בשם "מזרקת ברתולדי" היתה הראשונה ששילבה תאורה – אז פנסי גז, כיום חשמל – עם מים, שילוב שיהפוך מרכזי במזרקות המודרניות. 
איב טנגי וניקי דה סנט פאל, "מזרקת סטרווינסקי", פריז מזרקת סטרבינסקי, איב טאנגיי, פריז, 1983
הואיל ובתחילת המאה העשרים חוברה כל פריז למערכת מי שתיה, והמזרקות פסקו מלהיות מקור לשאיבה בשעת חירום, תור הזהב נדד מרומא לבירה הצרפתית, ועד מלחמת העולם השנייה נבנו בעיר למעלה מארבעים מזרקות. ההחלטה של שר התרבות הצרפתי, אנדרה מאלרו למנף את אוצרות התרבות והארכיטקטורה של צרפת כמשאב תיירותי הביאה שוב לגל של גיוס אמנים לבניית מזרקות בשלל סגנונות, נושאים, וטכניקות. איב טנגי וניקי דה סנט פאל הציבו ליד מרכז פומפידו את "מזרקת סטרווינסקי" הצבעונית. דניאל ביורן, קלאס אולדנבורג, אי. אם פיי, ויעקב אגם הוזמנו לבצע מזרקות שונות ומשונות ברחבי העיר. אגם, יודע כל ישראלי, הציב גם במרכז כיכר דיזינגוף בתל אביב את "אש ומים" – ובקרוב יוצב שוב -  לטענתו הפסל היחיד בעולם שמשלב אלמנטים ניגודיים אלו.
גני שאלימר, להור, פקיסטן, ה 1641 גני שאלימר, להור, פקיסטן, ה 1641
צמיחת הערים הגדולות בצפון אמריקה הביאה את קדחת המזרקות גם לשם. ברוקפלר סנטר בניו יורק הוצבה ב-1931 מזרקת פרומתאוס המוזהבת, ושנתיים אחר כך, לצד אגם מישגן בשיקאגו, מזרקת בקינגהאם החלה לירוק את מרכולתה המרעננת.
אחרי מלחמת העולם השניה הכיוון היה חידושים והמצאות. ב-1951 הוצבה בג'נבה מזרקת ״סילון המים", הראשונה שירתה ... סילון מים לגובה עצום. עם תום אותו עשור, הפסל האוסטרלי רוברט וודוורד הציג בסידני את אל-עלמיין, מזרקת "שן הארי הראשונה להתיז מים מפתחים בכל שטח הכדור. מעניין שדווקא השילוב של מוזיקה במזרקות אינו חדש, והראשון המוכר לנו נמצא ב"מזרקת האורגן" בוילה ד'אסט, בטיבולי שמחוץ לרומא (1550). 
רוברט וודוורד, מזרק אל-עלמיין, סידני, 1960 רוברט וודוורד, מזרק אל-עלמיין, סידני, 1960
 מזרקות עכשוויות משלבות מופעי מולטימדיה – תאורה, הקרנות, אשליות אופטיות, סאונד ומוזיקה, והן הפכו פופולאריות (וגרנדיוזיות) באתרי תיירות, במפרץ הפרסי, ובמלונות-קזינו. גם אם לא מדובר בשיאים של אסתטיקה, ביצירות מופת אמנותיות, הטריק הישן-נושן של השפרצת מים ממשיך להיות חביב לא רק על ילדים ומדי פעם אמנים עכשוויים ממשיכים לנסות לראות איך אפשר לשלוט בחומר החמקמק, והמרענן מכולם. 
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.