שקיעת הגנרל / גלעד מלצר

זמן קריאה: 7:07 דקות
שקיעת הגנרל / גלעד מלצר


ספרי אמן הם סוגה נהדרת של יצירה, שמשום מה עוברים מתחת לרדאר. נדיר שמציגים אותם במוזיאונים או בגלריות, וגם מרבית חנויות הספרים נמנעות מלהציע אותם וזאת למרות שזו הזדמנות להביא הביתה עולם קטן של אמנית. עולם מקופל בדימויים וטקסט.
הנה משהו שכתבתי לספר אמן החדש של הצלמת פרנס לבה-נדב, "הויטרינה של גנרל אלנבי״, שרואה אור השבוע בחנויות הספרים העצמאיות.
 
*כל הצילומים לקוחים מתוך הספר.
תמונה1
אלה המקומות שאני נכנסת אליהם.
בעל בית חמוץ מקבל את פני,
מבין שבאתי להביט בקמילה.
רינה גורן, פוסט בפייסבוק,
11 באוקטובר 2017
 
הזיכרונות הראשונים שלי מרחוב אלנבי הם מתחילת שנות ה-70׳. בחופשת הפסח, כשהיינו מתארחים אצל סבא רבא וסבתא רבתא שלנו ליד גן מאיר, אחי הקטן ואני היינו הולכים לקולנוע הנושא את שם הרחוב לראות סרטים – צ'יטי צ'יטי בנג בנג, לואי דה פינס, קאובויים ואינדיאנים - ובדרך חזרה קונים גלידה אמריקאית, עם רוטב שוקולד. למותר לציין שאלו זיכרונות מתוקים ביותר.
שנים אחר כך, כשהגעתי מניו יורק לביקור בעיר שגדלתי בה, סיפרו לי שהקולנוע הפך למועדון, שסביבו נפתחו כמה מקומות בילוי לחיות הלילה, אבל הוסיפו, "האקשן עבר לרחוב קטן בצד, שינקין".
בעוד שינקין ואזורים אחרים בעיר הלכו והצעירו, הגנרל הוותיק האפיר, הזדקן, הוזנח. גם החנויות לאורכו הזדקנו, האפירו, או שהפכו להיות שלוחת הביגוד והנעליים של שוק הכרמל. אפילו המועדון נסגר. ממש בעת כתיבת טקסט זה, הקולנוע שהיה למועדון נהרס לטובת עוד מיזם נדל"ני. פה ושם נאחזו חנויות צילום, אופנה, ספרים, ריהוט וסדקית ותיקות בקיום מאובק, אך ברור שהדור הבא כבר פנה לדרך חדשה וזמנה של החנות קצוב.
תמונה2
כמו תל–אביב כולה בעשור האחרון, גם רחוב אלנבי נמצא בשלב של נדל"ון מואץ. כל בניין, חנות ופיסת קרקע נמדדים בערכים כלכליים בלבד, והאסתטי, ההיסטורי, שלא לומר הסנטימנטלי–נוסטלגי, הופכים לשיקולים משניים, אם בכלל, בכל הנוגע לעתידו של הרחוב. אלנבי הוא רחוב אנלוגי. שום דבר בו לא מרצד, זוהר. חזיתות החנויות ושלטי הפרסום שלהן אינם מסכים ואינם ממוחשבים, גם הם שריד לעידן שהולך ונעלם. אלנבי, על כל הזוהמה וההזנחה שבו, ואולי גם בגללה, מעורר זיכרונות ומעורר תחושה של עיר. עיר כמקום של מגוון, תסיסה, אנטגוניזם, פונקציונליות, תנועה, מסחר, רעש, עשייה, הפתעות, אכזבות. אלנבי הוא אנושי, חושני, לא מלאכותי. בעוד המסחר והאינטראקציה האנושית עוברים למחוזות דיגיטליים-רשתיים, אלנבי מזמין מגע, חושניות בלתי אמצעית.
בנקודה זו בזמן, כשהעבר עודו נוכח במרחב, גם אם בגרסה קמלה ודהויה, כשההווה נושא עמו מצד אחד את סימני הפאר של העבר, ומצד שני את אותות ההתחדשות של המחר, הפנתה הצלמת פראנס לבה-נדב מבט ועדשה לעבר הרחוב שנמצא ממש מעבר לפינה מהסטודיו שלה.
בנקודה זו בזמן, כשאנשים חווים את העולם בעיקר באמצעים מתווכים – מסכים, תוכנות, פיקסלים, אלגוריתמים – לבה-נדב יצאה להיות בעולם שעל סף דלתה, ללכת בו, לחוות אותו, ולתעד אותו ישירות. בלי חמלה, עם חמלה.
תמונה3
כדי לתעד רחוב בקמילתו, כפי שהיטיבה לנסח זאת רינה גורן, צריך לאהוב את הרחוב. כשם שמשפט, ולא מילה, הוא היחידה הלשונית הבסיסית, כך הרחוב ולא הבניין הוא היחידה האורבנית הבסיסית. לא בית, לא דרך, לא מעבר. רחוב. ובעיקר רחוב כזה, כמו אלנבי, רחוב עם מה שקרוי "שימושים מעורבים": מגורים, משרדים, מסחר, בילוי. רחוב שאינו רק מעבר בין נקודות, אלא הוא עצמו נמצא במיקרו יעדים, רגעי עצירה. הרחוב כמרחב השיטוט האולטימטיבי, כפי שניסח זאת ולטר בנימין. השיטוט כמלאכת בילוש, מחקר, מחשבה, התרגשות, מפגש, דיאלוג עם ועל הסביבה.
כך שמרגע שציוד הצילום נעשה קל יותר, נייד יותר, הוא החל להיות מה שסוזן סונטאג מכנה "המשכה של העין", בעיקר זו של המשוטט (flâneur), "אשר רגישותו שורטטה בדיוק רב כל כך בידי בּוֹדלֶר".
הצלם הרי הוא בן דמותו החמוש של ההלך הבודד המסייר, חומק בדרכים עקלקלות ותר את הגיהינום העירוני, המשוטט המציצני המגלה את העיר כנוף של קיצוניות מעוררת תאווה (סוזן סונטאג, הצילום כראי התקופה:60).
תמונה4
צילום-שיטוט מזוהה קודם כל עם אֶזֶ'ן אטזֶ'ה, הצלם הצרפתי אשר שוטט-שרטט-צילם-תיעד את השינוי הדרמטי שעבר על פריז ברבע האחרון של המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, במעבר מעולם-מרחב-סביבה ומבנה חברתי-כלכלי אימפריאלי-מלוכני, למרחב מודרני, קפיטליסטי, לאומי – רגעים לפני שמה שסטפן צווייג כינה "העולם של אתמול" נמוג, נהרס, פונה, ורגע לפני שהעולם של מחר, מי ישורנו, תופס את מקומו, ולא בעדינות.
כך שמצד אחד מצטרפת לבה-נדב למסורת של צלמי השוטטות האורבנית שנמתחת מאטז'ה דרך ברסאיי, גארי וינוגרנד, דיאן ארבוז, ברניס אבוט, ברוס דייווידסון, לי פרידלנדר ואחרים – צלמים וצלמות שבעבורם הרחוב הוא זירה, במה לאינספור התרחשויות, דרמות, רגעים, מחוות, תמונות. תמונות של מציאות ותמונות כמטאפורות למשהו שאינו בפריים, לרוח התקופה. אלא שבאופן מובהק ומוקפד, לבה-נדב מפנה את מבטה לא לעבר ההתרחשות שברחוב ולא אל העוברים והשבים אלא לעבר חלונות הראווה הדוממים, המאובקים, המבולגנים והמיושנים. כשם שבפרויקט קודם שלה התמקדה בכניסות לבניינים, בחדרי מדרגות ולא בדיירי הבית, באסתטיקה הנוגה של מבני תל–אביב המזדקנים, גם הוויטרינה של גנרל אלנבי כולה חללים, אובייקטים, בלי אנשים, כמו בתצלומיו של אטז'ה.
מצד שני, הפרויקט הרב-סדרתי הזה, הכולל כמה סדרות משנה, מושפע ופועל מול מסורת תיעוד שקיעה, גסיסה או מוות של עידן, שמייצגיה המרכזים הם הילה וברנד בכר, אוגוסט זנדר, כריסטופר הרוויג, ואצלנו עמרי קרן-לפידות, גלעד אופיר ורועי קופר. את מקום המפעלים האדירים הנטושים שתיעדו הבכרים, העולם הגרמני הישן שמולו ניצב זנדר, חדרי האוכל והמגורים הסטנדרטיים של הקיבוצים הקורסים שצילם לפידות, ומחנות הצבא ושטחי האימונים שנעזבו שביקרו אופיר וקופר - את מקום העולמות הזנוחים, העזובים, הנעלמים הללו, תופס אצל לבה-נדב העולם של הרחוב המסחרי הישן, שנדחק מפני הקניונים ומפני מגמות מסחריות חדשות, טרנדים, אופנות, רשתות, מותגים. העולם שלכדה לבה-נדב הוא של התפוררות, תהילה שחלפה, זוהר שכוסה בשכבות של אבק, רגע לפני הוויתור הסופי, נגיסות הדחפורים, המוות.
תמונה5
פרויקט הוויטרינה של הגנרל אלנבי הוא מֶמֶנטוֹ מוֹרי גדול, קינה ויזואלית הכוללת את סימני הז'אנר: במה ועליה מוצגים סמלים ומטאפורות להיותם של הבלי העולם הזה בני חלוף. את מקום השולחן ועליו גולגולת, פרי רקוב, צדפה ריקה ותכשיטים – אזכורי המוות בציור הפלמי – תופסת הוויטרינה, חלון ראווה וסחורות שזמנן עבר ושיושלכו לפח האשפה של הקפיטליזם ועודפיו ההולכים ומתרבים. בעוד תוכני הוויטרינות מזכירים – ובתצלומים של לבה-נדב מאזכרים – את ציורי הממנטו מורי הקלאסיים, הצורה המלבנית, הרי שהעומק, הרקע והמבנה רומזים לקופסאות של האמן הסוריאליסטי ג'וזף קורנל, תלכידים של חלומות, תשוקות, פחדים, מיתוסים אישיים, ארוס ותנאטוס. שרשראות מאבני חן פשוטות בוקעות מכד מאובק כשלצידן אגרטל ובתוכו ורד פלסטיק נבול. גיטרה שבנייתה טרם הסתיימה (ומי יודע אם תסתיים), ולידה קלרינט שידע ימים טובים יותר. סנטה קלאוס שמציץ דרך סורג מחליד. מכונת תפירה ישנה מאוד, מעין אנדרטה לבית המלאכה והחנות של הפרוון סטפן בראון שהפכה למסעדה שמתנאה בפטינה של העולם שנעלם. כמעט כל מסגרות החלונות באלנבי מחלידים (למשל הפאות ותכשיטי הפלסטיק המוצגים בתיבות תצוגה עלובות התלויות על שער חלוד). סימני המוות נראים גם בתצלומים רבים של חנויות סגורות, אטומות, של כניסות מתפוררות, של שלטים מאולתרים ועליהם המילים "חיסול", "סוגרים". החצרות שבין החנויות מגלות בתצלומיה מגוון פרקטיקות של אלתורים, רשתות צפופות של כבלים משתלשלים, מזגנים מטים לנפול, בלי רגולציה, משמעת, סדר, מתוך רצון להיאחז במה שיש.
תמונה6
בתוך כל זה מוצאת לבה-נדב בצבוצי יופי, הומור ואנושיות שאינה מוותרת על מקומה אל מול השינויים. נעלי הבריאות של מרגלית, המוצגות בין שתי חצרות שנראות כמו סבך של קורי עכביש חשמליים. כלי חרס בסגנון הולנדי המוצגים מאחורי זכוכית שסדק גדול חותך אותה ואת ערימות הטינופת שמכסות אותה. גדמי בובות ראווה ערומות, וברקע משתקפת בחלון אישה שיושבת ממול, בתנוחה שכמו בונה מחדש, משלימה את חלקי הבובות.
הפרויקט של לבה-נדב מציב במרכזו היבט אימננטי נוסף של המושג רחוב בכלל, ושל רחוב כגון אלנבי בפרט. הממד הקולאז'י, תחביר שביסודו הפגשה והנגשה של מין בשאינו מינו, של דברים מסוגים וקטגוריות שונות, רחש-בחש רב-תרבותי נטול היררכיה ומסרב לסדר – רוקוקו איטלקי, בדים מצפון אפריקה, כלי נגינה ערביים, ביגוד אמריקאי דה-לה-שמאטע, צעצועים מסין, תבלינים ומאכלים מצ'כיה ועד הודו -- והכול במסגרת אחת אשר נוצקת כאן בשני רבדים. ראשית, רחוב כמו אלנבי, רחוב שבו השימושים וההתרחשויות הן שונות, מגוונות, הן במובן החומרי והן במובן האנושי, מתהווה כקולאז' במרחב ובזמן. הוא חושף – ונדב-לבה קולטת ומצלמת – מגוון עצום של סחורות, תרחישים, מִחברים, צבעים, צורות, מאוויים ותשוקות. בניגוד לקניון שמכתיב אחדות, יציבות, סדר וניקיון, רחוב אלנבי מציע פיתויים וסכנות, ולאורך זמן – השתנות, אכזבות, הפתעות. בעוד הרובד הקולאז'י הראשון פועל בין התצלומים של לבה-נדב, במצרף שנרקם מהריבוי, מסדרות של חנויות ביגוד, מול ערימות "מעוצבות" של סלטים, הרובד השני בוקע מתוך התצלומים עצמם. בחלון ראווה של חנות שככל הנראה (ביטוי מאוד מתאים לסיטואציה שמציגה לבה-נדב, שברור שרב בה הנסתר על הנגלה גם פיזית וגם מטאפורית) מוכרים בה מכשירי מדידה למיניהם – מדי לחץ, טמפרטורה, לחות ועוד – בתחתית החלון מונח בקבוקון מאובק של משקה אלכוהולי כלשהו, בעוד זגוגיות המשקפיים התלויים בוויטרינה משקפות את הבניין הישן שמעבר לכביש, וכמה כרזות מתקלפות למופעי בידור שהסתיימו מזמן. בעומקו של תצלום נוסף, פסנתרים ישנים, אורגן שאבד עליו כלח, גיטרות מוזנחות, מצביעים על חנות לכלי נגינה שלא התעדכנה, בעוד ורד פלסטיק גדול בחזית התצלום מבקש להוסיף טיפה נוי, לוויית חן, והופך למעשה להיות זֵר אבלוּת. כמו פארודיה, במרכזו של חלון שנאטם לחנות שמזמן אינה מתפקדת, נעוץ מכשיר למשיכת מזומנים, מוקף בהשתקפויות של עוד חלונות אטומים מן העבר השני, המזכירים לנו שבקרוב משהו חדש לגמרי יחליף את המבנה הישן, המתפורר, ומרחוק משתקפת התחלה של בנייה חדשה, ניצחון הנדל"ן על הזמן.
תמונה7
גולגולת מונחת על מדף זכוכית. במדף מעליה כלי מטבח אדומים, ועל אחד מהם מצויר בּאגְס בּאני. מצד אחד של הגולגולת קולב בדמות ליצן, מצידה השני קוביות שש-בש מוגדלות באופן מוגזם. המכוניות החולפות משתקפות בחלון. במרכז התצלום – גם אם לא במרכז החלון, כי לבה-נדב קובעת את הקומפוזיציות הייחודיות שלה מבלי להתחשב בזו שקבע בעל החנות, הארכיטקט, הריהוט – כתובה המילה "רק".
לא. לא רק. לא רק מוות, אלא גם חיים ותנועה. לא רק נואשות והתפוררות, אלא גם מסחר, הומור, משחקיוּת. לא רק דבר מובחן, אלא גם התענגות על הבלגן. לא רק. עוד ועוד שצובר משמעות, משמעויות שחלקן מתחברות וחלקן סותרות, כמו רחוב אמיתי, כמו החיים כפי שמן הראוי שנבחין ונחיה אותם ובהם.
­­­
אלנבי איזה דוחה אתה אולי הרחוב הדוחה הכי מסריח בתל-אביב אבל
איך אני אוהבת אותך אלנבי למרות שעכשיו בסנדלים דרכתי אלוהים
יודע בתוך מה מין שלולית סחלה בצבע צהוב זרחני וריח שתן.
תהילה חכימי, פוסט בפייסבוק, 15 בספטמבר 2015
 
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.